כסף קטן – חסד גדול

כל זכות הקיום שלנו בעולמנו האנוכי היא כאשר אנחנו יודעים שמחובתנו להיות מחוברים לזולת, לחשוב עליו, ולסייע לו במידת האפשר. לרוב זה לא דורש מאיתנו השקעה עצומה. אור קטן מגרש הרבה חושך. שימעו סיפור שהתרחש לפני מספר חודשים, מעט לפני ראש השנה.

אל מתחם בתי הכנסת בשכונתי מגיע לעיתים קרובות אדם רצוץ שידו פשוטה לבקשת נדבה. על פניו נמיכות רוח, אומללות וצער רב. הוא כמעט שאינו מדבר. בהילוכו הוא נעזר במקל הליכה, בידו הימנית הפחות רועדת הוא אוחז כוס חד פעמית ועיניו מתחננות לעוברים ושבים, ומודות ללא קול על כל פרוטה הנזרקת לעברו.

בדאגתו של ה' לכל נפש, נכנסו בליבי הרהורים בנוגע לעני זה שצד את עיני. כאשר פתחתי איתו בשיחה בנוגע למצבו, הוא טען כי ביתו ריק מכל, פשוטו כמשמעו, אין בידו אפילו פרוטה מיותרת. כספי האבטלה וביטוח לאומי מנוצלים עד תום לתרופות שעליו לרכוש עקב מיחושיו הרבים שהטיפול בהם עולה הון.

כיכר לחם שנקנתה לביתו, כך סיפר, נאכלת עד הפירור האחרון, כך קורה עם כל שקית חלב וקופסת גבינה. בכלל, משתדל הוא לקמץ בהוצאות מיותרות, אינו קונה הרבה, בכדי שלא להיות חייב כספים שאינו מסוגל לשלמם. בגלל מצבו הבריאותי, כל הכנסותיו הם רק מכספי הנדבה.

כספים קטנים לפה ולשם

תהיתי אם הדברים נכונים, הרהרתי כי אם אמת בפיו אזי יש לעשות למענו משהו. אדם זה הזמין אותי להיכנס לביתו שברחוב פלוני, בכל עת שארצה. נעניתי להזמנה, בכדי להועיל ערכתי בהזדמנות ביקור פתע בביתו, נדהמתי לראות עד היכן הדברים מגיעים. הדלות בבית היתה איומה. המקרר היה ריק, הוא הופעל רק בכדי לקרר את מעט הגבינה והחלב, ואת בקבוק המים שניצב בצד. בארגז הלחם עוד נותרו פרוסות קשות מהשבוע שעבר ותו לא. בצד ישבה אשתו הזקנה ופכרה ידיים, מיודעי שב זה עתה מקופת חולים כשהוא גונח מכאבים.

הכל היה דהוי ואביך, בארונות כמעט לא היה מאומה, קצת סוכר בשקית, מעט צימוקים ואורז. ממיטתו שלף לי הלה צרור מסמכים רפואיים שהעידו על שריריו המתנוונים, על כאביו ודרכי הטיפול בהם.

יצאתי מהבית נרעש, לולא ראיתי לא הייתי מאמין כי בדור שפע כדורנו ישנם כאלו בתים. הרי דרך ידינו זורמים מדי יום כספים קטנים לפה ולשם, כספים שיכולים היו להעמיד את הבית על תילו. הרי בקניה של כמה מאות שקלים ניתן לשפוך אור על הבית הדל הזה ועל בני האדם השבריריים שבתוכו.

סיפרתי לידיד שלי על מצוקת הזוג הזה,  שבמובן מסוים הפכה למצוקתי. החלטנו כי בשבוע הקרוב נצא יחדיו לצרכניה גדולה ונערוך עבורם קניה גדולה ומקיפה בעלות של כאלפיים שקלים. זאת למרות ששנינו שכירים מן השורה שאיננו בעלי יכולת כספית מיוחדת.

התהלכנו בצרכניה כשעגלת הקניות לפנינו, מילאנו בה ביד נדיבה, קופסאות שימורים למיניהם, מוצרי יסוד כשמן סוכר וקמח בכמות גדולה, תכשירי ניקוי ומוצרי רחצה. הערימה בעגלת הקניות הלכה ותפחה לנגדנו, ועוד היתה היד נטויה.

"קניה זו נראית לי קניה של צדקה? הלא כן?"

בעומדנו עם העגלה העמוסה לעריכת חשבון, מנסים להיזכר מה עדיין לא כללנו ברשימה, קרב אלינו לפתע אדם שנראה היה כאמיד, בעל זקן צרפתי וכיפה גדולה לראשו. הוא התלחש עם זוגתו ולאחר מכן פנה אלינו: "קניה זו נראית לי קניה של צדקה? הלא כן?" הנהנו בראשינו לחיוב. כנראה הוא ראה שני אנשים מן השורה מסתובבים וקונים ברווח שכזה, הבין כי מן הסתם אינם קונים עבור עצמם. זו היתה השערתי הראשונית.

הלה אמר כי שמע על "מפעל חסד" שפועל לחלוקת מנות בבתי חולים, ופועל נצורות לתת סעד לנזקקים. שוחחנו עמו על מגוון פעולות מפעל החסד, ככל שהיה ידוע לנו. עדיין סברנו כי הוא פשוט מחכה איתנו בתור לעריכת חשבון בקופה. לא העלינו בדעתנו כי ניצב הוא כאן רק למעננו. הופתענו כאשר הלה פנה אלינו ואמר: "ברצוני להשתתף בקניה זו".

הסמקנו והחוורנו חליפות, לא מצאנו מענה מתאים בפינו. הלה שלף שטרות של מאות דולרים, בשווי הגבוה אפילו מאלפיים ש"ח, הושיט לנו והודה לנו על שאפשרנו לו להשתתף במצוה.

עד שהתעשתנו, יצא הלה עם זוגתו מן הסופרמרקט, לנגד עינינו נבלעה מכוניתם בעולם הגדול, מבלי שנשאל לשמם ונוכל להודות להם.

החסד המושלם ביותר הוא מתן בסתר. לכן הקניה הגיעה לבית האביונים דרך שליח שהזדהה כשליח מטעם מוסד מסוים, המחלק לישישים מצרכי מזון לקראת החג. ליווינו את השליח עד לדלת בכדי לוודא שהכל מתנהל כשורה. לא התאפקנו, הצצנו מחרכי התריס ונוכחנו לראות כיצד מתמלא הבית כולו אורה. הזקנים פרצו בבכי, הגביהו זרועותיהם אל על והודו לשם יתברך שבשפלותם זכר אותם, ולא שכח אותם בדלותם.

כן ידידיי ורעיי, צריך רק לדעת לרחם ולחשוב על הזולת. כאשר נוהגים כך, עוזרים לנו לעזור לאחרים.