חיים בשגרת חירום – אבל לא נערכים אליה כראוי

המציאות הישראלית היא למעשה שגרת חירום מתמשכת. לא מדובר במציאות חדשה, כי אם במצב קיים מאז ימי המנדט הבריטי. עבור רוב האנשים, המונח שגרת חירום מתקשר עם האירועים הביטחוניים שאנחנו חווים כיום, אלא שמפת האיומים והסיכונים הישראלית כוללת הרבה יותר מאשר אירועי דקירה ודריסה. הארגונים והאזרחים חשופים לסכנות של רעידות אדמה, פגעי מזג אוויר ובעיקר תקלות במערכות מחשב ומידע, שהמשמעות שלהן היא השבתה מלאה או חלקית של מגזרים שלמים ושיבוש משמעותי של החיים.

בעשור האחרון דובר באינסוף פורומים וכנסים על החשיבות בהיערכות לשעת חירום, ובעיקר בהיערכות נכונה להמשכיות עסקית. כלומר, כיצד חוזרים לשגרה בשיא המהירות עם מינימום נזקים. כנס של אנשים ומחשבים שנערך ביום ה' האחרון ב-yes Planet בראשון לציון ועסק בנושא הראה שלמרות כל הדיבורים, המאמרים, החוקים וגם אירועי האמת שקרו בישראל בשנים האחרונות, המדינה לא ערוכה כראוי למקרי חירום ולרוב המגזרים אין תשובה אמיתית לכך. נכון – יש כלים, יש מתודולוגיות, יש אפילו רגולציות, אבל המרחק בין מה שהן מציעות למה שיקרה בפועל, חס וחלילה, גדול מאוד.

תמונת המצב העגומה הזו עלתה כמעט מכל הרצאה שנשאו אנשי המקצוע. הם דיברו אל קהל יעד שבין יתר תפקידיו הוא צריך לדאוג שהארגון יהיה ערוך כראוי לשעת חירום. לקהל יעד זה היו שני דברים משותפים: האחד, שרובם חושבים שהם ערוכים כראוי, והשני, שרוב הארגונים שהם משויכים אליהם לא ידעו לתפקד בשעת חירום ולא יצליחו להתאושש.

היטיב להגדיר זאת שלומי אדר, בעל חברת ייעוץ בתחום, שהציף את הרצאתו בים של נתונים מפחידים, המוכיחים עד כמה אנחנו אטומים לסכנות שאורבות לנו מעבר לפינה. "ישראל מובילה בהרבה תחומים בכל מה שקשור לטכנולוגיה", אמר, "אבל היא לא מתפתחת בכל מה שקשור לשעת חירום".

איפה הכשלים שלנו?

הכשלים נמצאים בעיקר בתרגולים, שאמורים לבחון את המתודולוגיה של כל ארגון, לפחות פעם בשנה.

בניתוח משברים יש את השלב המקדים, שבו ארגון מזהה שהוא בכלל במשבר. זה בכלל לא מובן מאליו ולפעמים חולפות שעות קריטיות ביותר, שיכולות לקבוע את גורל הארגון לחיים או למוות.

לאחר שזוהה המשבר, ארגון שלא תרגל ולא הטמיע את הנהלים – מה כל אחד צריך לעשות מיד עם קרות מצב חירום, עם מי צריך לתקשר ומתי – אין סיכוי שישרוד אותו. לא משנה אם מדובר ברעידת אדמה, הפסקת חשמל ממושכת או מתקפת סייבר. גורם המשבר לא רלוונטי, המשימה היא לצאת מזה כמה שיותר מהר.

כמו כל דבר, הכול מתחיל מלמעלה. בארגונים שבהם ההנהלה מודעת לסכנות יש דינמיקה של היערכות, תרגולים ודיווחים בשרשרת הניהולית, איפה כל תהליך עומד. אבל זה קורה רק בחלק קטן מהארגונים. בעת חירום, מפת הארגון משתנה. בחמ"ל יושבים, לצד המנהלים, בעלי התפקידים, אנשי המקצוע, שאותם צריך להכיר קודם לכן, לתרגל עבודה משותפת איתם, כדי שבהגיע שעת חירום, כל אחד ידע לנגן בתזמורת כאילו הוא עושה זאת כבר 30 שנים.

זה לא מובן מאליו ולא קל. בצוות הפיקוד יושבים בדרך כלל גם יועצים מומחים – עורכי דין, אנשי יחסי ציבור ואחרים. הם יכולים לסייע בתנאי שכל האחרים משאירים את האגו מעבר לדלת של החמ"ל. המומחים הללו לא מחליפים אף אחד, אבל יש להם ניסיון בפתרון משברים. בארגונים מסוימים, ההבדל בין שמירה על סודיות לגבי מתקפה או משבר לבין הדלפת האירוע לתקשורת הוא דק ביותר, ופעילות לא נכונה בתחום עלולה לקבוע את גורלו. כבר היו דברים מעולם.

במרבית העסקים, בעיקר הבינוניים והקטנים, לא קיימת בכלל מודעות להשלכות שיש לקריסת המערכות שלהם. ייתכן שיש לארגונים האלה פתרונות גיבוי, כמו חוות שרתים, דטה סנטרים או גיבוי בענן, אבל לרוב לא קיימת אצל בעל העסק מודעות כיצד לנצל נכון את מתקני החירום שלו ואילו פעולות צריך לעשות כדי שהכול יעבוד בזמן אמת.

ואיפה מקומם של אנשי הטכנולוגיה? יש להם את האחריות המקצועית לספק להנהלה ולשאר בעלי התפקידים בארגון את הכלים ואת המתודולוגיה כיצד פועלים בשעת חירום. בנוסף, צריכה להיות להם יכולת להיאבק ולדרוש תקציבים, משאבים ובעיקר ביצוע תרגולים, ואת זה הם לא תמיד מצליחים לעשות. כמובן שהאחריות הראשית מצויה אצל העומדים בראש הארגון, אבל רצוי שבידי המנמ"רים יהיה תיעוד מפורט כיצד הם ביקשו והתריעו וכיצד דחו אותם, למקרה שתבוצע חקירה. ואם מישהו מהקוראים טרם עשה זאת, זה הזמן – כי שעת חירום היא שגרה אצלנו, אבל היערכות לשעת חירום ממש לא נמצאת על סדר היום של מספיק ארגונים. והיא צריכה להיות.