אל מול האנדרטה בכפור האיטלקי

לשאלת עמית נוצרי כיצד שרד העם היהודי את השואה האיומה ושאר הנסיונות לחסל את העם הנבחר, נזכרתי ברב כהנמן זצ"ל מייסד וראש ישיבת פונוביץ' המעטירה, ובתשובה המופלאה שנתן לצורר הנאצי.

נהג המונית, איטלקי עסיסי בעל שפם עבות ולשון מתגלגלת, שפשף במרץ את כפות ידיו והביט במחזה התמוה שנגלה לעיניו מבעד לאדים שכיסו את שמשות הרכב. הוא עקב במבטו אחר ההלך המבוגר שבוסס את דרכו בשלג העז ובמלווה שתמך בו. פתיתי שלג עבים כיסו את שני ההולכים ובמהרה הפכו שניהם לגושי קרח המדדים באיטיות לעבר מטרה בלתי מזוהה. תושבי האזור היו ספונים בבתיהם, חיי המסחר השתתקו לחלוטין, והנהג לא הבין כיצד הסכים לצאת לנסיעה ביום סגרירי שכזה. אך משהו עמוק ורחום במבטו של הנוסע המבוגר כאילו אמר לו: "יקירי, אל דאגה, אנו נגיע ונחזור, והכל יהיה בסדר". הרב ומלווהו הגיעו אל מחוז חפצם, גוש שלג ענק. מתחת למעטה הלובן, עמדה לה זה מאות בשנים עדות אילמת לאפסותו של האדם שמהעפר בא ואל העפר ישוב. היה זה שער טיטוס המפורסם שנבנה כעדות לנצחונו של המצביא הרומאי.

הרב הציץ בשעונו, חישב במהירות מהי השעה בארץ ישראל, ופניו התמלאו נחת. בשעה זו יושבים מעל 1,000 בחורים בישיבתו המפורסמת שהקים בעשר אצבעותיו, והוגים בתורה בשקידה. בשעה זו להט הלימוד בבית המדרש בישיבה הבני ברקית מגיע לשיאו.

היום אסור לצאת מבעד למפתן בית המלון

המלווה של הרב היה להוט לדעת מדוע הטריח ראש הישיבה את עצמו בכפור חודר עצמות שכזה אל שער טיטוס. מטרת נסיעתם לרומא היתה חיזוק הקהילה המקומית ולא "טיול תיירות". נסיעה בלתי מתוכננת זו הפתיעה אותו. הוא הכיר את הרב הגדול וידע שמנהגו בכל יום שישי, מיד בסיום התפילה, להתפנות מכל ענייניו וטרדותיו, ולהתכונן לקראת שבת המלכה, ואילו ביום שישי זה, בשעת אחר הצהריים, ביקש הרב במפתיע להזמין מונית. לא עזרו כל הסבריו של המלווה המסור, שהיום אסור לצאת מבעד למפתן בית המלון, אך הרב פסק וכך היה. תמיהתו גדלה במפתיע מששמע שהרב רוצה לנסוע אל שער טיטוס. עתה לאחר שהגיעו סוף סוף אל יעדם הוא ציפה בסקרנות לגלות את מטרת הנסיעה. הוא עמד מן הצד ובחן במבטי הערצה את רבו האהוב. על רקע השלג הלבן נראה הרב כמצביא הסוקר מבצר שכבש זה עתה, ואף שעל פניו נסוך היה כאב הקרבות הקשים, ברקו עיניו בניצוץ הניצחון.

הרב כהנמן הטיב את מעילו ומגבעתו כאילו עמד למסור שיעור בהיכל ישיבתו, וקולו החזק הדהד על פני אבני הגזית העתיקים: "טיטוס טיטוס, אייך!" בעל רגש עז היה הרב כהנמן, וניכר היה עליו שבמשפט זה התנקזו מעיינות רגש נשגבים וטמירים, שננסכו בכוחותיו הבלתי נלאים ובחזונו הצופה מרחק שנות דור, שדחפוהו להתנער מהאפר, מהשכול ומהיגון שאפפוהו בשנות האימה והזעם, ולהתחיל הכל מהתחלה, לבנות מבראשית את עולם התורה בארץ ישראל.

אוד מוצל מאש היה הרב כהנמן, הוא עצמו ניצל בניסי ניסים מהשואה האיומה, אך כל משפחתו, תלמידיו וישיבתו המעטירה לא שרדו אותה. כשהגיע לארץ ישראל כשבר כלי, הוא נדר נדר שמזימת אויבי ישראל לא תצלח ומתוך ההריסות והחורבן הוא ידאג להצמיח מחדש את שכמעט נגדע. עם ישראל חי. נצח ישראל לא ישקר.

האימפריה שקעה מבלי להשאיר אחריה שום רושם

נהג המונית שפשף את אפו כדי להיות בטוח שהוא לא חוזה בהקיץ, והרב כהנמן המשיך במשאו רווי ההוד: "טיטוס" זעק הרב בגרון ניחר, "אתה טיטוס המצביא הגדול עלית והחרבת את בית המקדש. חשבת שהצלחת לנצח את עם ישראל ולאבדו ובשער אבנים אלו רצית להנציח את נצחונך. אולם, ממך לא נותר מאומה! כל תפארת האימפריה האדירה שהקמת ושלטה בעולם כולו, שקעה מבלי להשאיר אחריה שום רושם. ואילו התורה הקדושה, תורת ישראל ועם ישראל חיים וקיימים!" שאג הגאון במלא גרונו, ובמבט של ניצחון הסיר את עיניו מן האנדרטה האילמת ושב למלונו.

ידידיי היקרים, אם תבדקו את הסטוריית העמים, תראו איך עמים וממלכות אדירים ששלטו בכל העולם נעלמו כלא היו, ולא השאירו שריד או מורשת כלשהיא. עם ישראל לעומת זאת, על כל הרדיפות וכל התלאות שעבר, ממשיך וימשיך להתקיים לנצח ולעולמי עולמים. לאורך כל הדורות, היהודים כעם תמיד היו "המעט מכל העמים", מיעוט קטן בקרב שאר האומות, וכיחידים הם תמיד בלטו ביהדותם. מהו אם כן סוד ההישרדות של עם ישראל?

החוליה היחידה שמחברת בינינו, היא החינוך למצוות ולמעשים טובים – והחיים לאורם, חיים שאינם נתונים לשינויי מקום או זמן. המסקנה ברורה וחד משמעית: התורה ומצוותיה, הם ששמרו עלינו כעם, מול אין ספור הניסיונות הקשים להביא עלינו כליה, הן בגוף והן ברוח.

בימים הקשים שעוברים עלינו, חובה עלינו להתאחד, להתלכד ולהרגיש "כאיש אחד – בלב אחד", גם אם יש לנו דעות או השקפות שונות. רק באחדות ניתן להתמודד בגבורה ובהצלחה עם אתגרים מורכבים.