לוליינות על חבל ואומנות האיזון בעולם הזה

אחד הקשיים הראשוניים בהם נתקל אדם המנסה להתקדם בעולמו הרוחני, הוא המידתיות. לעיתים מרוב כוונות טובות אדם מאבד את יכולת האיזון הנדרשת כל כך ברגעים אלו. איזונים אלו אינם נלמדים מתוך ספר הלכה כלשהו, אלא נלמדים מתוך התבוננות במעשיהם של גדולי ישראל.

מי הוא מורה הנהיגה שלך?

כדי ללמוד נהיגה נדרש האדם למורה. ראוי להדגיש כי צורך זה אינו נובע מחוסר יכולתו של הנהג החדש ללמוד את רזי הנהיגה העמוקים לבדו, אלא מן הצורך ללמוד לנהוג נכון. אם לא ילמד התלמיד את מקצוע הנהיגה ממורה מוסמך, הניסיון אותו יצבור במהלך שנות נהיגתו ימסדו את עקמומיות נהיגתו עד שנסיון זה יהפוך לו לרועץ.

כדי להתמחות באיזון הרוחני, האדם צריך להתחבר למורה רוחני. בלעדיו, גם אם יבלה שנים רבות "בהיכל הרוח והקדושה" אפשר וניסיונו הרוחני ימסד את עקמומיות ליבו. משום כך אין היהדות מתפעלת מאורך שנות לימודיו של האדם ואף לא מחריפות שכלו, היא מתפעלת מן הרצף שבהעברת התורה ומן ההנהגות אותם מקבל התלמיד מרבו. במילים אחרות – אל תאמר לי כמה למדת, אלא ממי למדת!

כמו לוליין על חבל

דוגמה לדבר היא שני סיפורים על רבי עקיבא המובאים בגמרא. בראשון מסופר על רבי עקיבא שהיה הולך בדרך, וכשהגיע לעיר ביקש ללון באכסניה ולא הכניסוהו. אמר על המקום: "כל שעושה ה' לטובה הוא עושה". בלית ברירה הוא נאלץ ללון במדבר והיו עמו תרנגול, חמור ונר. נשבה הרוח וכיבתה את הנר (אין לו אור), בא חתול וטרף את התרנגול (אין לו אוכל), בא אריה וטרף את חמורו (אין לו כלי תחבורה). למרות כל "הצרות" שפקדו אותו הוא אמר בלב שלם: כל שעושה ה' לטובה הוא עושה. באותו לילה הגיעה חבורת שודדים אל העיר ולקחו את כל אנשיה בשבי, ואילו הוא, שלן במדבר מחוץ לעיר ניצל. אמר לתלמידיו: לא אמרתי לכם כל שעושה ה' הכל לטובה? הרי חיי ניצלו רק בזכות זה שלא קיבלו אותי באכסניה ובזכות זה שהייתי באפלה ובזכות זה שלא היו איתי חיות שיעשו רעש.

במאמר חז"ל זה, מתוארת לפנינו דמותו של רבי עקיבא כאמן האמונה. הוא אינו מתרעם על נרו שכבה ועל תרנגולו וחמורו שנטרפו, על אף שכיבוי נרו ביטלו מלימוד תורה, וטריפת חמורו תאריך מן הסתם את נדודיו. הוא מקבל את הדין באהבה ורואה בכל פעולה הטבה אלוהית.

מאמר חז"ל נוסף העוסק אף הוא ברבי עקיבא, אך בו למרבה הפליאה נראה לכאורה שהנהגתו זו של רבי עקיבא אינה אחידה. בסיפור השני רבי עקיבא עבד אצל חקלאי אחד תקופה ארוכה רחוק מהבית, וכאשר ביקש לחזור לביתו וביקש את שכרו או תמורה אחרת, בעל הבית אמר לו "אין לי". רבי עקיבא לא כעס על בעל הבית ולימד עליו זכות כיאה לאדם בדרגתו, אך חז"ל גילו לנו שהוא חזר לביתו בדאבון נפש. האם אין בדאבונו של רבי עקיבא כדי הרהור על הנהגתו של הבורא? מדוע בסיפור הראשון קיבל עליו רבי עקיבא דין שמים בשמחה ואילו במקרה זה הוא מצטער? והלא בצערו של אדם מתגלה טרוניה על הנהגת הבורא? והיכן הוא האמרה המפורסמת שלו: "כל שעושה ה' – הכל לטובה"?

אומנות האיזון

כאן ידידיי ורעיי יקרים אנו נתקלים באיזון הרוחני במלא הדרו. כאן מביטים אנו אל השימוש המושכל שעושה רבי עקיבא בהנהגותיו, ויסוד זה הוא בסיס לכל ההנהגות הרוחניות בהן נוהג האדם בדרכו הרוחנית. הבדל מהותי ודק יש בין תובנותיו הרוחניות של האדם כאשר עוסק הוא בהן בינו לבין עצמו, ובין תובנות אלו ממש כאשר השפעתן מקרינה על הסובבים אותו.

בסיפור הראשון כאשר הנפגע היחידי היה רבי עקיבא הוא אמר "כל שעושה ה' – הכל לטובה", אולם כאשר הולך הוא לזון את אשתו ובנו המצפים לו ולשכרו, מצטער רבי עקיבא עימהם ואינו מטיף להם "כל שעושה ה' – הכל לטובה". אין בני ביתו של אדם אמורים "לסבול" ממדרגתו הרוחנית הגבוהה, ומחמת רגישותו הרוחנית, נושא עימהם רבי עקיבא בעול הצער והולך לביתו בפחי נפש.

חשבונותיו הרוחניים של האדם צריכים להיוותר בתוך ליבו, ומדרגתו הרוחנית אינה מחייבת את הסובבים אותו, איש איש ומדרגתו. איזון זה מגלה לנו את הדרך בה נדרש האיש הרוחני לנהוג בסביבתו הקרובה והרחוקה. מותר לאדם להחמיר עם עצמו ככל שיחפוץ, אך אין ראוי כי חומרותיו אלו יראו כלפי חוץ ואף אסור להם שישפיעו על סביבתו.

אמרו חז"ל הקדושים: "עשה לך רב והסתלק מן הספק". ללא מורה דרך רוחני קטנים מאוד הם הסיכויים שנצליח לנהוג באיזונים הנכונים בשיפור המידות והמעשים. אדם שיודע לאזן בתבונה את חייו החומריים והרוחניים יפיק את המירב והמיטב מהעולם הזה.