שתהיה מידת האמת נר לרגלנו

הרב עזריאל הילדסהיימר זצ"ל היה מסייע לבני עמו אל מול גורמי השלטון. ויהי היום ואל רבי עזריאל הגיע שליח מטעם קהילה רחוקה ובפיו מסר מאת פרנסי הקהילה, כי ילך וימהר אל בית השר הממונה, לחלות את פניו ולרצותו למען יסיר מעליהם גזירה קשה אותה הטיל על ראשם.

היה זה בשבת קודש. רבי עזריאל חבש את מגבעתו, והזדרז אל בית השר כדי לפעול לטובת אחיו היהודים. קשה ומרה היתה הגזירה והיה צורך לפעול בעיצומו של יום השבת כדי להסירה. רבי עזריאל נהג לעשן סיגריות, ועל כן כאשר הופיע בפני מכרו השר, כיבדו הלה בסיגריה משובחת.

רבי עזריאל חשש לסרב פן יעלה את קצפו וזעמו, ועל כן ענה לו בתבונה: "האם אינך יודע שהפסקתי לעשן?" השר ששמע זאת השיב את הסיגריה למקומה, ורבי עזריאל החל לשוחח עמו על אודות אותה קהילה. מה עלה בגורל בני אותה קהילה אין אנו יודעים. האם הצליח הרב לשכנע את השר להסיר את עולו מעליהם, או שמא הם נאלצו להיאנק תחת גחמותיו של השר?

אולם, נותרה בידינו ידיעה אחת, ידיעה חשובה לדורות – מאותה פגישה שאירעה בשבת קודש, פסק רבי עזריאל מלעשן! הוא, שהיה עמוד האמת והיושר והאיר לרבים את דרכם, החליט כי עליו לעמוד בדיבורו, ומאחר שאמר לשר הנכרי שהפסיק לעשן, עליו לעשות כן. לא יום, גם לא שבוע, לא חודש ואף לא שנה עמד רבי עזריאל בדיבורו. עד יומו האחרון לא הכניס לפיו סיגריה לאחר אותן מלים שהשמיע בפני השר!

תחת פיקוחו של הרב

מעשה מעניין נוסף התרחש עם הרב בנימין מנדלסון זצ"ל. לאחר השואה האיומה, שרדו לו לרב קרובים ספורים בלבד שעלו לארץ ישראל. אחד מהם זכה להקים משפחה שהרב מנדלסון היה לה כאב אוהב, דואג ומכוון בכל ענייניה. פעם אחת, היה זה מספר ימים לפני פרוס חג הפסח, חשק בחור צעיר בן לאותה משפחה, לראות במו עיניו את אפיית המצות במאפייה שבהשגחת קרובו הדגול. השמש להטה באותו יום, והבחור עשה את דרכו באוטובוס מיושן אל הרב.

כדרכו, קיבלו הרב בביתו במאור פנים, וכפי שנוהג היה תמיד, צירפו אליו ללימודו תוך שהוא מקלף עבורו פרי ומגישו לו למען יתרענן מן הדרך הארוכה והמייגעת. כעבור זמן מה סיימו השניים את לימודם, והבחור שח בפני קרובו הגאון, כי טרח ובא אליו כדי לראות את אפיית המצות שבמאפיה הנמצאת תחת פיקוחו של הרב. "ודאי", ענה הרב, ונטל את הצעיר בזרועו להוליכו לעבר המאפיה.

כאשר נגלה לעיניו המבנה בו שכנה המאפיה, החל הבחור לנקות את בגדיו במרץ, ופשפש בכיסיו שוב ושוב כדי לבדוק שאין בהם פירור חמץ חלילה, והמשיך לצעוד בחדווה עם הרב לעבר פתח המאפיה. משהגיעו השניים אל המבנה, הגיש לו הרב שרפרף קטן, הניח יד רכה על כתפו של קרובו הצעיר ולימדו לקח מופלא בהלכות דרך ארץ: "הבט חביבי. כדי להימנע במאפייתנו מחשש חמץ, חס וחלילה, הנהגנו חוק ולא יעבור, שלאיש אין זכות כניסה לתוך המאפיה לבד מאשר לעובדיה".

הלקח לא יישכח

הבחור כבר עמד להצביע על עצמו, כאומר: "אבל דוד, הן קרובים אנו, כלום אינך יכול לעשות דבר מה עבורי"? אך הרב מנדלסון המשיך בדבריו, תוך שהוא מתבונן בו בעיניו הפיקחיות: "אלא מה אתה רוצה, שמשום שאתה קרובי היקר אעשה עמך פרוטקציה, אה? ובכן יקירי, פרוטקציה היא חוסר יושר! לצערי הרב איני יכול להיענות לבקשתך להיכנס אל המאפיה".

הרב מנדלסון סיים את דבריו, והעמיד את השרפרף ליד קיר המאפיה כשהוא מסמן לקרובו: "עלה על השרפרף. שם, למעלה, ישנו אשנב צר דרכו תוכל להביט על מלאכת האפיה".

"כל חיי", סיפר אותו בחור, "לא אשכח את הלקח שלמדתי מקרובי הרב, שהאמת היתה נר לרגליו, ובכל מצב ואופן הוא לא סר ממנה ימין ושמאל".

מעשים אלו מעידים שגדולי ישראל הקפידו שכל אורחותיהם והנהגותיהם יהיו על פי מידת האמת בלבד. הם שאבו וינקו אל פנימיותם מן התורה הקדושה שעמלו בה, ועל ידי כך כל הנהגותיהם, בחול ובקודש, נעשו על פי אמת מידה צרופה, ובכל צעד ושעל בחייהם בחנו ובדקו שלא יצא חלילה מכשול מתחת ידם. ואילו נשכיל ללמוד מהם אפילו הנהגה טובה אחת, יהיה זה שכרנו.