לעתים אנו רואים טוב יותר דווקא בעיניים עצומות

לילה לוהט באוגוסט. עם משקה אנרגיה צונן ביד אחת, אתם ניהנים ממנוחת חצות שלווה על הנדנדה במרפסת. לפתע, הבזק אור מסמא קורע את שמי הלילה. הבריזה הלילית הקלילה הופכת בן רגע למשבים סוערים שמקפיצים אתכם כמה סנטימטרים מעל הנדנדה. הפחד גואה, אבל יחד עם זה הוא מלווה ברוגע מוחשי שמבלבל ומרגיע אתכם גם יחד.

ברגע אחד אתם מוצאים את עצמכם בסצנה שנלקחה הישר מסרט בדיוני: ספינת חלל בגודל מגרש כדורגל נוחתת לפניכם, סולם קצר משתלשל מתוכה, ומן יצור עושה את דרכו מהספינה לעברכם. אתם מסוחררים מכדי לנוע.

"אני צורי מכוכב צדק", הוא אומר. "פני לשלום, רק לחקור את אדמתכם. האם תוכלו להדריך אותי"?

הוא מזמין אתכם לספינת החלל שלו ומורה לכם ללחוץ על כפתור ולבחור כל מקום שהוא בעולם בכל זמן שהוא. "זה שילוב של GPS/מכונת זמן/ורכב חלל. הוא יכול לקחת אתכם לכל מקום תוך שניות. נסו אותו, אל תפחדו", הוא מעודד אתכם.

אחרי כמה דקות בהן אתם מצליחים להתאושש מעט מההלם, אתם מחליטים להראות לו כמה מפלאי תבל. אתם מכוונים את החוגה ל-1,476 לפני הספירה, וממריאים אל חופי ים סוף. מיליוני יהודים עומדים שם בחרדה, ובאופק דוהרות מרכבות מצריות.

"תסתכל על זה", אתם לוחשים לחייזר.

המים האדירים נבקעים, והנתיב היבש מתמלא במהירות ביהודים נרגשים. צורי אינו מתרגש.

"ביג דיל", הוא אומר. "זה קורה כל יום בצדק".

"וואו! מה זה?!"

אתם לא מתייאשים, מכוונים את החוגה כמה חודשים קדימה, ויחד אתם רואים כיצד יורד מן מהשמים במדבר.

אותה תגובה מזלזלת.

מאוכזבים ומתוסכלים, אתם חוזרים אל ההווה ויוצאים מהספינה עם החבר החדש שלכם. השעה שבע בבוקר.

"וואו! מה זה?!" צועק צורי ומצביע על השמים.

"מה, זה?" אתם עונים בתמימות.

"כן כן, זה! העיגול הכתום הענק שמסנוור אותי!"

"אתה מתכוון לשמש? אף פעם לא ראית שמש"?

"בצדק תמיד חשוך. השמש הזאת שלכם נראית נורא קרובה. מה המרחק שלה"?

"למעשה, משהו כמו 150 מיליון קילומטר".

"לא יאמן! אני לא מסוגל להסתכל עליה"!

לא פחות מנס גלוי

האם אנחנו עוצרים בכלל לחשוב שמציאותה של השמש או מיקומה המדויק הם לא פחות מנס גלוי? אילו השמש הייתה במרחק של 148 מיליון קילומטר, היינו נשרפים למוות, ואילו היא הייתה במרחק 152 מיליון ק"מ, היינו קופאים.

הסיבה היחידה שאנחנו לא חושבים על השמש כנס, היא משום שהיא תמיד שם – זורחת ושוקעת ומאירה בדיוק כמו שאנחנו מצפים ממנה. אבל ההרגל מסמא את עינינו.

השמש, כמו המון דברים אחרים בחיים, היא נס אמיתי. הרבה דברים לא נראים לנו כמו נס, רק משום שאנחנו לכודים בכוח ההרגל ובתפישתנו המוגבלת. קל מאוד לומר שזה "הטבע", אבל צריך לדעת שמישהו ברא את הטבע הזה ומאפשר לו להמשיך לפעול בחוקיות מדהימה. אגב, "הטבע" בגימטריה שווה ל-"אלהים".

בפרקי אבות, מלמדים אותנו חז"ל שבמקדש היו 10 ניסים קבועים. למשל, הגשמים מעולם לא כיבו את אש המזבח. המקדש היה למעלה מחוקי הטבע. במבט קרוב יותר, נבחין שמשהו משונה ברשימת הניסים האלה. כל נס שמוזכר ברשימה מתייחס למשהו שלא קרה. במילון שלנו, ההגדרה המקובלת לנס שונה למדי: מאורע מדהים או מופלא או מעשה פלא, דבר שלמעלה מן הטבע, שמעיד על התערבות אלוהית.

אולם מה ביחס לדברים שלא קורים? האם גם הם יכולים להיחשב כנס?

אסור לקבל כל דבר כמובן מאליו

למשל, כשאנחנו יושבים בחדר ההמתנה לרופא וממלאים טפסים שמתארים את ההיסטוריה הרפואית שלנו, אנחנו צריכים למנות כל תיבה שאנחנו מסמנים ב"לא" כנס של משהו שלא קרה – ויש מאות כאלה.

ומה עם הילדים הקטנים שלנו? כל אמא תדע לומר לכם שאין שום הסבר איך הקטנים שלנו לא נחנקים ממשהו בכל יום; גולות, פופקורן, שקלים, בטריות של שעון – כשהם זוחלים ברחבי הבית. גרמי מדרגות נשארים לעתים קרובות למדי לא נעולים, ובכל זאת נראה שהאוצרות הקטנים שלנו חיים עם שמירה מיוחדת מלמעלה, בחינת שומר פתאים השם.

אנחנו מתייחסים לטיסה בטוחה כדבר מובן מאליו. כולנו רוטנים ומתלוננים על העיכובים והאיחורים שמתרבים והולכים, אולם שוכחים כמה מדהימות סטטיסטיקות הבטיחות. תבינו את זה: כ- 2.6 מיליון טיסות מתוכננות ברחבי העולם לחודש זה בלבד! 307 מיליון מושבים יוצעו לנוסעים בעולם! רק אחוז אפסי מכל הנוסעים האלה יתנסה בתקלה כלשהי. לא יאמן!  תבינו שאסור לקבל כל דבר כמובן מאליו!

אלוהים נתן לנו עולם מלא בניסים ונפלאות. צריך רק להתבונן ולחשוב על זה. כשאנחנו מתכווננים לתדר הפלאות שמקיפים אותנו, אנחנו יכולים לחוש בנוכחותם ולחוות אושר שאין כמותו. אבל ישנה קבוצה שלמה של ניסים שאפשר לפספס בקלות – כל ה"לא קרה" של החיים. ובמידה מסוימת, דווקא הם יכולים להעיד, אפילו יותר מהניסים שכן גלויים לנו, על מציאותה של ההשגחה העליונה.

תשאלו את צורי.