מסירות נפש בסערת השלג

ביום שישי בבוקר בשנה שעברה כאשר סערת השלגים באזור ירושלים היתה בעיצומה, יצאו מירושלים כאשר עוד היה אפשר, שתי בנות סמינר – יעל ומירי – לשבת חתן של אחיה של יעל, שאמורה היתה להתקיים בעיר מודיעין עילית.

שתי הנערות הצטרפו לרכב שנסע לאותו יעד, אך מהר מאד לא רחוק מירושלים, נאלצו לעצור בהוראת המשטרה שלא אישרה את המשך הנסיעה בכביש שהיה מלא בשלג ולא עביר כלל.

מכיוון שהדרך חזרה לירושלים גם היתה חסומה, פינתה המשטרה את כל נוסעי הרכבים התקועים לבית אבות בקסטל, מתוך כוונה שישהו שם בשבת עד שיפתחו הכבישים. בין כל עשרות הנוסעים שפונו למבנה הקהילתי היו גם יעל ובת דודתה מירי. הצבא, שגם גויס לסייע, חילק לשוהים במבנה שמיכות ולחמניות.

כאשר הבנות הגיעו לבית האבות חשכו עיניהן. המקום היה מלא בקבוצה של אנשים שלבושם ודרך התנהגותם מאוד לא תאם את אורח החיים של בנות אלו כולל השמעת מוסיקה רעשנית, דיבורים גסים ועוד. כך שמהר מאד הבינו הבנות ששבת במחיצת האנשים שם, כשכולם מרוכזים ביחד באולם אחד גדול, ללא שמירת שבת ובפריצות גדולה, תהיה חוויה לא נעימה בלשון המעטה.

להציל את הנשמה

בנקודה זו החליטה יעל שהיא לא נשארת שם אף רגע נוסף ועליה להציל את נשמתה ואת נשמת מירי, והפצירה בה לצאת ולנסות בכל זאת להגיע לישוב כלשהו, שם אולי תמצא משפחה דתית.

יעל חשבה לעצמה, מילא להפסיד את השבת חתן של אחיה – אבל להישאר במקום כה פרוץ שכל הסובבים אותה מחללים שבת ולא שומרים על כללי צניעות זה כבר יהרג ובל יעבור בשבילה.

מירי שהסתכלה בחוץ וראתה את סערת השלגים העזה שהשתוללה בחוץ והקור הנורא, הפצירה ביעל להישאר ולא להסתכן ביציאה משם, כשאין להם רכב ולא כל אמצעי תחבורה זמין אחר. היא הציעה שאולי שתיהן יצטופפו להן באחת הפינות ולא יצרו קשר עם האנשים שם, אבל יעל עמדה על כך בתוקף שהיא לא תישאר שם עוד רגע נוסף ויהיה מה.

כשיעל ראתה שהיא לא מצליחה לשכנע את מירי, יצאה רגלית מהמקום עם התיק שלה והתחילה לצעוד במורד הכביש כשבפיה היא ממלמלת תפילות שה' ישלח לה ישועה, אבל אף נפש חיה לא נראה באזור כי הכביש כבר נחסם לפני זמן רב וכל הנוסעים פונו.

לעמוד על העקרונות

אחרי 100 מטר של הליכה בקור ושלג עז ראתה יעל שהיא לא יכולה להמשיך והתיישבה על אבן והתחילה לבכות ולזעוק לה' שיציל אותה מהמצב, ושלא תצטרך לחזור למקום ממנו יצאה. בעודה יושבת ובוכה עברה שם שוטרת (לא דתיה) רכובה על טרקטורון חילוץ שהותאם לנסיעה בשלג, שתפקידה היה לעבור בין הרכבים ולוודא שלא נשאר אף נוסע.

השוטרת שאלה את יעל מה היא עושה שם ולמה היא בוכה, וכששמעה ממנה את סיפורה והבינה את נחישותה לא לחזור לבית האבות אפילו אם תקפא למוות, התפעלה מאד ממסירות נפש של נערה צעירה שכל כך עומדת על העקרונות שלה והחינוך עליה התחנכה, כה איתן. כך התפתחה שיחה לבבית בין השתיים עד שהתגלה להן שהן אפילו צאצאיות של אותו רב חשוב מחו"ל.

בשלב זה החליטה השוטרת לעשות מעשה נדיר ואצילי והציעה ליעל להסיעה עם הטרקטורון למודיעין עילית שם היתה אמורה להתקיים שבת החתן. כך מצאה את עצמה יעל יושבת על המושב הפנוי היחיד שהיה בטרקטורון המשטרתי ומגיעה למשפחתה שמאוד דאגו לה ושמחו לראותה סמוך מאד לכניסת השבת.

חוויה עילאית

מובן שכל המשפחה יצאה מגדרה להודות לשוטרת הנחמדה שהסכימה להסיעה עד לשם והפצירו בה להישאר איתם לשבת ולחוות את החוויה של שבת חתן, אך השוטרת טענה שעליה לחזור למשמרתה. אולם אחרי מכבש לחצים קטן שהבהיר לה שהמשפחה ירגישו רגשי אשמה בכך שבגלל הסעת בתם, ייגרם לשוטרת חילול שבת, הסכימה השוטרת להישאר איתם לשבת, והתקשרה אל המפקד שלה שנאות לשחררה לשבת.

החוויה העילאית שהשוטרת חוותה באותה שבת מיוחדת כשלמעשה זו הפעם הראשונה שהיא מרגישה טעם אמיתי של שבת בחיק אנשים דתיים, והיחס החם שכולם הרעיפו עליה גרמו לה להתחזק ולנסות ללמוד יותר על יהדות, ובמוצאי שבת ביקשה להירשם לסמינר יהדות.

מסירות הנפש שגילתה יעל והנחישות שלה לא להישאר יחד במקום לא צנוע ולא ראוי, הפכו לשיחת היום בבתי המדרש במודיעין עילית. הסיפור עבר מפה לאוזן, והגיע גם לאוזנו של בן תורה אמיתי הלומד באחת הישיבות המצוינות שביקש לברר יותר פרטים אודות הנערה שהיתה סמל ומופת למסירות נפש של צניעות. וכשהוברר שהנערה גם מוכתרת בדרך ארץ ומידות טובות, נקבעה פגישה בין השניים שתוך מספר שבועות הובילה לשידוך מוצלח.

כך יצא שיעל זכתה גם בבחור מצוין, וגם מבלי להתכוון גרמה לשוטרת לא דתיה לשוב אל חיק היהדות.