לדון לכף זכות

מירי החלה לעבוד במקום חדש כמזכירת מכירות. משימתה העיקרית היתה להעביר את ההזמנות והפניות אל הסוכנים לפי הסדר. הסוכנים קיבלו את המשכורת על פי עמלות ובונוסים מכל עסקה שהם סגרו.

תחילתה של תרעומת

הכל היה נפלא, חוץ מהסוכן מאיר. רוב הזמן הוא היה עם פרצוף חמוץ, לא הגיש דו"חות בזמן, תמיד יצא בזריזות בלי לומר שלום, הירבה להביא את הילדים שלו לעבודה וזה מאוד הפריע. "יחס גורר יחס", והיא התחילה לדבר אליו בקרירות וביובש.

החלטה גורלית

ככל שעבר הזמן, היה נראה למירי שמאיר עושה לה "דווקא", ופעם אחת אפילו הרים את קולו עליה כאשר רשמה רק את מספר הטלפון של לקוח בביתו ולא את הנייד. נמאס לה מהיחס שלו והיא החליטה ללמד אותו לקח: כאשר לקוח התקשר ומאיר לא היה במשרד, היא העבירה את השיחה לסוכן הבא ברשימה.

דו"ח המכירות השבועי הראה בבירור שהתוצאות של מאיר בירידה. מירי החליטה לא להסתכן, ורק מדי פעם היא דילגה על התור של מאיר. סיכום הדו"ח החודשי זעק: מאיר בבעיה! ארבעה שבועות במגמת ירידה. המנכ"ל קרה לו לשיחה ממנה יצא מאיר בפנים נפולות. היה ברור שאם מאיר לא יחזור להיקף המכירות שלו מפעם, הוא יפוטר. מירי חשבה שזה מגיע לו, ואפילו ייחלה לרגע זה.

יום אחד הוא פנה אליה ואמר: "מירי, סליחה, אפשר לדבר איתך? בעצם רציתי, אה… לבקש ממך טובה".

היא הבחינה בעיגולים שחורים סביב עיניו ואמרה: "שאני אעשה לך טובה"?

"אשתי בבית חולים ואני צריך להיות איתה. אולי תוכלי לשמור על הילדים שלי אחרי העבודה? לא הצלחתי להשיג אף אחד אחר… רק לשעה-שעתיים… בבקשה"?

מירי נדהמה. היא לא ציפתה לזה. "כן, כמובן אני אבוא", ענתה. מאיר מסר לה מפתח לדירה ואמר: "תודה רבה. אני מתנצל על הטרחה שאני גורם לך, גם כאן בעבודה…"

הקערה מתהפכת על פיה

מירי סובבה את המפתח. המראה שנגלה לעיניה היה עצוב: דירה מוזנחת ומלוכלכת, ערמות של כלים וכביסה. היא לא הספיקה להתרשם הרבה כי הילדים של מאיר נכנסו אחרי דקה. היה ברור שהם במבוכה, ופשוט התיישבו בשקט על הרצפה להכין שיעורים. מירי חיפשה משהו במקרר כדי להכין להם ארוחה. "לא צריך", אמר הבן. "אנחנו לא כל כך רעבים". הוא הביט אל אחותו, והיה ניכר שהם מתביישים.

"אבא עסוק מאוד כל הזמן, כי אמא לא עובדת. היא בבית חולים", הוסיפה הבת הקטנה בתמימות של ילדים, "ואנחנו לא יכולים לקנות במכולת כי המוכר אמר שאנחנו חייבים…".

מירי סימנה לילדה שתפסיק לדבר. "עכשיו תגמרו להכין שיעורים", אמרה. מירי הלכה לחדר האמבטיה והתבוננה במראה. היא הביטה בפניה וראתה שדמעה קטנה זולגת לה על הלחי. היא ניגבה את הדמעות וחזרה למטבח. מירי הזמינה פיצה ריחנית והילדים ישבו לאכול. אחר כך סידרה את הבית ביחד עם הילדים, שתוך כדי, סיפרו בגאווה שאמא שלהם היתה מורה לפסנתר.

בלי לראות את התמונה הכוללת

כשמאיר חזר, אמר כי "הבית קיבל קצת צורה".

"זה הילדים סידרו, הם פשוט נהדרים", ענתה לו. "הם באמת ילדים טובים. להתראות מחר".

בדרכה הביתה מחשבה אחת ויחידה ניקרה בראשה של מירי, באיזו קלות גזרתי את גזר דינו של מאיר. כמה קל היה לי לבוא לידי החלטה מבלי לראות את התמונה הרחבה.

מירי הביטה סביבה על האנשים ההולכים לצידה ברחוב והרגישה שראייתה התרחבה. הם כבר לא נראו לה כסתם בני-אדם שחיים רק בהווה, אלא כדמויות אשר העבר והעתיד נמשכים מהם ומרחיבים את היותם ברגע זה. מה אני יודעת?! אולי המצב הכלכלי בביתה של האישה ההיא בכי רע? אולי לגבר ההוא יש ילד מאושפז בבית חולים? אני חייבת ללמוד לדון לכף זכות. מירי הרגישה שהיא הופכת לאדם אחר, שמשהו השתנה בה. היא כבר לא תחזור להיות מי שהייתה.

עולם חסד ייבנה

לראשונה מזה זמן, נכנס מאיר למשרד עם חיוך קטן. "אשתי ביקשה להודות לך", אמר למירי. "היא משתחררת היום וחוזרת הביתה".

מירי הניחה לרגע את הטלפון, הוציאה את היומן מהמגירה, הציצה בו ואמרה: "יש לך לקוח חדש, אני מעבירה אליך את השיחה". כל העובדים הבחינו בשינוי המבורך.

כשמירי חזרה הביתה היא בישרה לביתה שממחר היא תלמד פסנתר אצל אשתו של עמית למשרד. "שמעתי שהיא המורה לפסנתר הכי טובה בסביבה", אמרה. אחר כך אמרה לבעלה: "אתה יודע, הדברים הקטנים האלו עושים את כל ההבדל. אפילו מעשה אחד קטן, יכול להשפיע על חיים שלמים של בן-האדם".

לדון כל אדם לכף זכות

להיות "בן אדם" – לא עולה כסף, אבל שווה זהב! לכל אדם יש התמודדויות וקשיים נסתרים, ועל כן יש לדון כל אדם לכף זכות. לנסות להבין את השני ולהתחשב בו, זו מעלה גדולה ועצומה, ומי יתן, וכמו שאנו נדון לכף זכות, נזכה שידונו גם אותנו לכף זכות. אמן.

היינו מצפים שככל שאנחנו מתקדמים מבחינה טכנולוגית, מבחינת רשתות, קישוריות, זמינות וכו', האחווה והאחדות תעצים, אך לצערנו רואים שבפועל האנשים הפכו להיות יותר אנוכיים, יותר מנוכרים, פחות מתחשבים.

ריבוי המידע וזמינותו הפכו אותנו לכאורה לעצמאיים וללא תלותיים באנשים אחרים. אך הנזק שבכך הוא גדול. לא נדיר לראות משפחה שלמה מכונסת בחדר אחד, אך כל אחד שקוע בסמארטפון שלו ולא מתקשר עם יקיריו. חיוני לנצל את פלאי הטכנולוגיה, אך לא פחות חשוב להיזהר מפגעי הטכנולוגיה ולהקפיד על תקשורת וקשר בריא עם הסביבה.