רשת חברתית חיובית

ערב אחד צלצל הטלפון הנייד שלי. כיוון והייתי עסוק בטיפול בכמה דברים במקביל והשיחה לא היתה מזוהה, התלבטתי אם לענות. למרות הכל, עניתי.

"יעקב", פתח הקול. "מה חדש"?

"נפלא אצלי הכל דבש. מה קורה איתך?" שאלתי.

"מצוין. טוב לשמוע אותך", ענה הקול. "מקווה שאני לא מפריע לך באמצע משהו חשוב".

"בכלל לא", עניתי.

"יופי", הוא אמר, "ספר לי מה עבר עליך בזמן האחרון"?

הייתי במבוכה כי עדיין לא היה לי מושג עם מי אני מדבר וכבר לא היה נעים לשאול מי זה.

נדרשו לי עוד שתי דקות של חילופי מילים "רגילות" כדי להבין שהטלפון הזה הוא "סתם שיחה על שום דבר במיוחד". התברר שזה חבר מפעם שלא פגשתי הרבה זמן שהתקשר להגיד שלום, "סתם" כדי לעדכן ולהתעדכן. לא הייתה בשיחה הזאת שום הצהרה וגם לא הייתה לה הצדקה מיוחדת, זאת פשוט הייתה… שיחה בין שני בני אדם שנבראו בצלם אנוש.

פשוט לדבר על הא ועל דא

אבל אותי זה הדהים. אני מספיק מבוגר כדי לזכור שפעם אנשים היו עורכים שיחות כאלה כל הזמן. חברים אפילו היו מבקרים זה את זה, באופן אישי, ללא כל מטרה מיוחדת. פשוט לדבר על הא ועל דא ולדרוש אחד בשלומו של השני.

אולי אתם מתפלאים, מדוע שאדם נורמלי יבזבז זמן יקר כדי להתקשר או לבקר מישהו בלי צורך או תועלת לכאורה?

כן. אנשים באמת טילפנו או הקישו על הדלת רק כדי לברך לשלום. אבל למרבה הצער, זה הפך לעולם הולך ונעלם. עם המצאתם של אינספור אמצעים מדהימים וחוסכי זמן, והלחץ להפוך כל שנייה למשמעותית וחשובה, מפגשים חסרי מטרה, סתמיים וחסרי משמעות מצאו עצמם עוברים לקטגוריית ה-OUT. הם כבר לא במודה, ממש לא – למעשה, היום לא מקובל "לבזבז" זמן בכלל.

האמת היא כמובן, שהזמן לא "בוזבז", אלא שימש להתחברות בדרך טבעית וספונטנית. אני מתגעגע לימים ההם, כשהחיים היו איטיים יותר, לחוצים פחות, טרודים פחות ואולי אפילו משמעותיים יותר.

אני אומר משמעותיים יותר, משום שיחד עם הלהיטות לתפקד ביעילות מירבית, איבדנו את העדינות הכרוכה בסבלנות, בהקשבה, בקשר העין, בהדדיות ובסתם חשיבה. וזה מחיר יקר.

רק אני ומחשבותיי

מתי הייתה הפעם האחרונה שבאמת זכיתם למלוא תשומת הלב של מישהו? מחקרים הראו ש-90% מהאנשים מבצעים פעילות נוספת תוך כדי שיחה בטלפון.

נכון, נפלא להיות יעילים יותר. אף אחד לא רוצה לוותר על הישגים. כולנו רוצים להפיק את המירב מהזמן שלנו. הבעיה היא שהתמכרנו לזה. אנחנו פשוט לא יכולים לסבול את הרגעים שבהם ריבוי משימות בלתי אפשרי, אינו בר השגה או מסורבל.

חבר שלי השתתף לא מזמן בחתונה שבה לא הכיר כמעט אף אחד. תודה לאל, היה לו מכר אחד שישב לידו. פתאום, המכר הודיע שהוא יוצא מוקדם מהחתונה, ותסריט האימה קרם עור וגידים – החבר שלי שכח את הנייד בביתו ו… נותר לבדו. וכפי שהוא תיאר לי את זה למחרת, "נשארתי לבד… רק אני ומחשבותיי. זה היה מאוד לא נעים".

מה שקרה הוא שהחלפנו את החשיבה בעשייה לא מתוכננת. אנחנו לא ממש חושבים, אנחנו רק עושים… ועושים… ועושים עוד קצת. נהיינו כל כך תלויים במה עשינו ובכמה יעילים אנחנו יכולים להיות, שלא נותרו לנו זמן או מקום לחשוב למה אנחנו עושים, או האם הדברים שאנחנו עושים הם באמת בעלי משמעות או אם הם חשובים למילוי המטרה שלשמה הגענו לעולם הזה.

השאלות הקשות של החיים

ממה אנחנו בעצם חוששים? מדוע אנחנו כל כך נחרדים מהמחשבה על סתם לחשוב? סיבה אחת היא שאנחנו חוששים למצוא את עצמנו מתעמתים עם משמעות החיים ושאלות מטרידות כגון: האם אני ממלא את מטרת חיי? האם החלטותיי משקפות את ערכיי? מהם ערכיי האמיתיים? האם יש לי סדר עדיפויות ברור? ממה באמת אכפת לי?

רבים מאיתנו חיים בבועת התכחשות. ככה פשוט יותר בטוח – יותר נוח. וכל ריבוי הפעולות שלנו רק מבודד עוד יותר את הבועה הזאת, ומגן עלינו מפני התמודדות עם השאלות הקשות באמת שהחיים מציבים בדרכנו.

השינוי יכול לבוא רק בהדרגה. פעם בכמה זמן, אולי פעם בשבוע או אפילו פעם בחודש – אנחנו צריכים לשבת לבד, בלי שום הסחת דעת, ולחשוב מי אנחנו ומה אנחנו רוצים להשיג. התבוננות כזאת צריכה להימשך רק כמה דקות, זה הכל. כמה דקות בלי נייד, חוברת סודוקו, עכבר או אפילו עט, ישנו את חייכם.

וזה חלק מגאונותה של השבת. הזדמנות נפלאה לבחינה עצמית. זמן שנועד מלכתחילה להתבוננות – בלי סלולריים או מחשבים. כשהעולם החיצוני יורד לדרגת "אישיות לא רצויה", ואנחנו יכולים לחשוב ולהתרכז, חופשיים מכל המסיחים שמטרידים את יכולת החשיבה שלנו.

דווקא לנו אנשי ההיי-טק אסור לחשוש. אנחנו פשוט צריכים להתחיל לחשוב קצת יותר, גם על חשבון העשיה, ואז אולי נחזיר את הנשמה אל הרשת החברתית ולנו את השפיות. מהר מאוד ניווכח שזה גם עוזר לנו לקדם פרויקטים ושינויים, סוף סוף הכל מתחיל ונגמר בבני אדם.