המאבק נגד הבריונות ברשת – לא רק באמצעות שוטרים

הממשלה אישרה היום (ג') הקמת גוף חדש שתפקידו להילחם בבריונות ברשת נגד ילדים ובני נוער.

תופעת האלימות ברשת היא אחד התוצרים של העידן הדיגיטלי. הטכנולוגיה, מטבעו של העולם, משמשת להרבה דברים טובים, אבל היא גם כלי מסוכן ומאיים, שמביא גם לאובדן חיי אדם.

האלימות במרחב המקוון הייתה אחד הנושאים היותר מדוברים בשנה האחרונה. האוכלוסייה שהכי חשופה לה, לפעמים עד כדי מעבר של הפגיעה מהרשת למרחב הפיזי, היא הילדים ובני הנוער. האלימות נמצאת בתוך המכשירים הניידים, באמצעות אפליקציות וממשקים שונים, ושוברת בכל פעם שיאים חדשים.

על פי נתונים רשמיים, כ-200 ילדים שנחשפו לאלימות אונליין פונו לבתי חולים כי ניסו לפגוע בעצמם. ב-2011 התאבד הילד דוד אל מזרחי בעקבות שיימינג שעשו לו חבריו לכיתה. המדינה כולה הזדעזעה, אבל עדיין השתעשענו באשליה שמדובר במקרה חריג ושזאת תופעה חולפת. המציאות הייתה ועודנה אחרת לגמרי.

ראוי להזכיר בהקשר זה כי גם מבוגרים רבים נפגעים מאלימות ברשת. כך, ב-2015 שם אריאל רוניס, בכיר ברשות האוכלוסין, קץ לחייו בעקבות שיימינג שעבר בפייסבוק (Facebook), על לא עוול בכפו.

דרוש מסע הסברה

החלטת הממשלה מהיום, שסוף סוף תקים כתובת אחת לילדים ולבני הנוער נפגעי האלימות ברשת, מוקד חירום שיוכל לשמוע את תלונותיהם ולנסות לעזור, היא החלטה טובה ומתבקשת. העובדה שהמשטרה תקצה לכך שוטרים, חוקרים ואנשי מקצוע היא אמירה חשובה, שמעבר לאפקטיביות שלה בשטח תוסיף לביטחון הפנימי של האזרחים, במיוחד ההורים. היא משדרת מסר שהמשטרה והמדינה רואות באלימות ברשת איום לא פחות חמור מכל אלימות אחרת, ובכוונתן לטפל בה.

אולם, הקמת המערך צריכה להיות מלווה במסע הסברה, שיחדיר לתודעה את קיומו של המוקד, וגם שמאבק בבריונות ברשת לא יכול להיעשות רק באמצעות המשטרה והמדינה. מניעת הבריונות ברשת היא תוצאה של תרבות, חינוך והכוונה נכונה, שמבוגרים צריכים לתת לילדים.

יש כאן תפקיד חשוב מאוד למערכת החינוך, שעם כל ההערכה למאמצים שהיא עושה כדי להיאבק בתופעה, מבחן התוצאה הוא לא טוב. האלימות שמתחילה ברשת וגולשת לחצרות בתי הספר הולכת וגואה. שיימינג וחרמות נגד תלמידים הם עניין של שגרה. על המערכת להילחם בתופעה ועליה, יחד עם ההורים, לתת לילדים את הכלים והמרחב לספר על מקרי אלימות שעברו. הורים רבים לא מגלים מספיק ערנות ורגישות, חלקם לא יודעים מה לעשות ואחרים חושבים ש-"לילד/ה שלי זה לא יקרה", או שהם יודעים הכול על הבן/בת שלהם. וזו אחת הסיבות לכך שהמקרים הללו קורים.

במקביל, צריכים גורמי החינוך להשקיע הרבה יותר משאבים לחינוך לתרבות גלישה ברשת, חינוך לתרבות שיחה וקשר בין אנשים, ומניעת אלימות כלפי חלשים או חריגים. כאן יש למורה בכיתה תפקיד חשוב ביותר, כי הוא זה שנמצא עם הילדים חלק גדול משעות היום. תופעות האלימות ידועות בדרך כלל למורים, ורמת הערנות שלהם יכולה להציל את הילד הבא שיגיע לדרך ללא מוצא, ויפגע בעצמו.

בארץ פועלים מזה שנים רבות גופים לא מעטים שעוסקים כל השנה בחינוך למניעת אלימות ברשת, ביניהם איגוד האינטרנט הישראלי, עמותת אשנ"ב ועמותות נוספות. מנהלי המערך החדש ייטיבו לעשות אם ימצאו את הדרך לשלב בתוכו את הגופים האלה, כדי ליצור באמת מערך שנלחם בבריונות ברשת – הן באמצעות החוק והן באמצעות הסברה וחינוך.