איך לנהל נכון את סביבת הענן ולצמצם באמת הוצאות?

מנמ"רים רבים משקיעים זמן ומשאבים רבים במחשוב הענן. הם צריכים לקבל החלטות האם והיכן למקם את הענן – פרטי או ציבורי – תוך כדי שמירה על נכסים קיימים והתמודדות עם יישומים מוטי רישוי לטווחים ארוכים. השאלה המרכזית היא איזה פתרון ייתן לארגון את התוצאות הטובות ביותר והחזר השקעה מהיר וסביר.

אלא שהמבחן האמיתי הוא בניהול סביבות הענן. נכון להיום, יש ים של כלים שמספקים פתרונות ניהול ענן, אבל אין אף כלי שנותן את כל התשובות הנדרשות, שמספק סביבה מרובית כלים ניהוליים.

האתגר שאיתו צריכים המנמ"רים להתמודד הוא המציאות: אחרי שהם כבר קיבלו החלטות וחתמו על הסכמים עם ספק הענן, הם מגלים שהתשלומים שהם צריכים לשלם עבור שירותי הענן לא רק שלא ירדו, אלא אף עולים בקצב מדאיג.

גרטנר (Gartner) מציינת שהטעות היסודית של המנמ"רים היא שהם עדיין מעדיפים מודל תשלומים שהיה מתאים לעולם הישן, כלומר – תשלומים חודשיים. לעתים, הסכומים אלה גדולים ממה שהם היו צריכים לשלם לפני המעבר לענן.

מה שהספקים לא יספרו לארגונים

הספקים לא יתנדבו לספר למנמ"רים שיש דרכים יותר יעילות, שחוסכות בהוצאות ניהול הענן, אם רק עושים זאת נכון. הפתרונות הם בשימוש בכלים יעילים, אוטומציה של תהליכים, מיקוד נכון בנושאי אבטחה ואיחוד תהליכים.

לפי גרטנר, עד 2022, כ-80% מהארגונים יאמצו לפחות שישה כלי ניהול ענן, כדי לקבל את החזר ההשקעה מהמעבר. כדי להגיע למצב זה, האנליסטים מציעים כמה עצות חשובות למנמ"רים. העצה הראשונה נכונה לכל היבט של ניהול: התייעלות וניצול נכון של הפעלת המערכות והתשתיות. בנושא זה יש בכל ארגון את החור השחור, של פעילות המכונות בלילה או בסופי שבוע.

ברוב המקרים, המערכות ממשיכות לרוץ על אף שאין צורך בשירותיהן, המונה אצל ספק הענן ממשיך לדפוק והחשבון בדרך. שימוש בענן חייב להיות דבר מדוד, מדויק ומותאם למציאות בארגון, ולא לכללים ולהנחות יסוד שאיש לא בדק מעולם. אם אין עובדים שזקוקים ליישומים מסוימים בענן, הדרך הנכונה היא פשוט לסגור אותם.

נושא האבטחה הוא קריטי בכל סביבה, אבל ייתכן שבענן הוא קריטי הרבה יותר, בגלל מקדם אי הוודאות שיש בעצם המעבר אליו. אלא שגם כאן ארגונים יכולים לצמצם עלויות, אם המנמ"ר ומנהל האבטחה יעגנו את ההסכמים שלהם עם ספקי פתרונות האבטחה על בסיס SLA ברור, שמשקף את הצורך של הארגון לחסוך ולהתייעל.

בדיוק כמו בעידן רישוי האפליקציות והתוכנות, גם בעידן הענן על המנמ"ר לתכנן וליישם מדיניות ברורה, שמגדירה למי מותר ומתי לגשת לאפליקציות השונות, באיזה היקף ומתי. כמו כן, עליו להגדיר איזו קבוצת עבודה יכולה לגשת לאפליקציות מסוימות ואילו שירותים היא צריכה לקבל.

העצה האחרונה נוגעת לניהול הכולל – תזמור נכון של הרכיבים, אוטומציה של תהליכים והתאמתם לכוח האדם הנכון. המהלך הזה חיוני ביותר כדי להשתלט על ניהול סביבות מורכבות כל כך.

כניסה לענן – כמו הרכבת לגו

היישום של העצות האלה קשה – אבל אפשרי. הדרך הנכונה והמומלצת היא כניסה של הארגון לענן בצורה מאורגנת, מסודרת וחוצת מחלקות ואנשים. האנליסטים מדמים את זה ללגו ענק שצריך להרכיב, וכדי לעשות זאת צריך לבחור היטב את הרכיבים השונים שיהוו את התוכנית הבסיסית שממנה ייצא הארגון לענן.

אלא שהמציאות קצת יותר מורכבת. בעידן המעבר לדיגיטל, מנמ"רים נדרשים למצוא פתרונות שמשמעותם חיסכון וצמצום עלויות. בלחץ ההנהלות הם מחליטים לצאת לענן מבלי שעשו את שיעורי הבית המלאים ואחר כך הם צריכים להסביר למה הם הציעו פתרונות יקרים. אחת הסיבות לכך היא שגיאות ניהוליות. הם ממשיכים להתנהל מול הענן כאילו הם עדיין במודל של רישוי ושל תחזוקת מערכות פיזיות אצלם בארגון. על פי השיטה הזו, אין למנמ"רים מספיק כוח אדם שיוכל לשלוט על כל כך הרבה יישומים בענן. הדרך לפתור את זה היא ניהול ותכנון נכונים של השימוש בענן.

יותר מדי מנמ"רים מדקלמים את המנטרה שלפיה בתוך כמה שנים כל הארגון יהיה בענן. זו מוזיקה שהמנהלים אוהבים לשמוע, אבל חלק גדול מהארגונים לא עושים את החשבונות המלאים לפני המעבר לענן, ושוכחים שעדיין יהיו לא מעט יישומים שלא ניתן יהיה להעביר לענן ציבורי. לכן, האתגר של המנמ"ר הוא כפול: ניהול נכון של כל מה שעולה לענן לצד המשך תחזוק נכון של הקיים. חייו של המנמ"ר מעולם לא היו קלים, אבל דומה שבעידן הנוכחי הם הרבה יותר מורכבים ומאתגרים.