על ילדים, אובדנות ובריונות ברשת

הכנסת תציין מחר (ג') את יום הילד הבינלאומי בשורה של דיונים, שייערכו בוועדה לזכויות הילד, ועדת העלייה והקליטה, הוועדה לשוויון חברתי ובוועדת הבריאות. בצהריים יוכרז בכנסת על הקמת שדולה למניעת אובדנות, במטרה להעלות את הנושא על סדר היום. על פי נתונים עדכניים, מדי שנה מתאבדים בישראל 500 איש וכ-6,000 מבצעים ניסיונות התאבדות. 20% ממקרי ההתאבדות הם של צעירים עד גיל 25.

בישראל פועלת מזה כמה שנים עמותה בשם בשביל החיים, שתומכת במשפחות שכולות שיקיריהן התאבדו. בנוסף, עוסקת העמותה בהגברת המודעות לנושא האובדנות בקרב מקבלי ההחלטות. ההכרזה על השדולה מהווה עבורה הישג משמעותי.

אחד הפעילים בבשביל החיים הוא ד"ר אבשלום אדרת, שבנו, ערן ז"ל, התאבד בהיותו חייל, לפני 15 שנים. תחקיר שנערך לאחר מותו העלה שאת "ההוראות" כיצד להתאבד, באמצעות הנשק הצבאי שלו, הוא קיבל מ-"חברים" שהיו לו באינטרנט. מאז מקדיש אבשלום את מרבית חיין לפעילות התנדבותית למניעת התאבדויות. בין היתר, הוא היה שותף, יחד עם עמיתים בענף ההיי-טק, להקמת עמותת אשנ"ב, שעוסקת בהסברה ובהדרכה לגלישה בטוחה ברשת, ומחנכת לסובלנות, למניעת בריונות ולשיח תרבותי ברשת.

הרשת – מגורמי הסיכון הגדולים לשלום הילדים

הבריונות ברשת בקרב ילדים באה לידי ביטוי בתופעות כמו שיימינג, פדופיליה ופעילות עבריינית אחרת. למרבה הצער, הכלים הטכנולוגיים, שנמצאים בימינו בחזקת כמעט כל הילדים, הם אחד מגורמי הסיכון הגדולים ביותר לשלומם. הסטטיסטיקה האכזרית של השנים האחרונות מלמדת שאין משפחה שילדיה מחוסנים מפני אלימות ובריונות ברשת, שעלולה להביא להתאבדות.

הטיפול בתופעה הוא באחריות מוסדות וגופים שונים, שכל אחד מהם מנסה להתמודד איתה בכלים שלו. הבעיה העיקרית היא חוסר תיאום והעדר גוף אחד, בעל סמכויות, שירכז את הטיפול בבריונות ויעסוק במניעת אובדנות. האובדנות היא ביטוי קיצוני של התופעה ויש שורה של פעילויות שאפשר לעשות על מנת למנוע אותה.

הגופים אמנם עושים פעולות מניעה, אבל לא מספיק. כך, למשל, מערכת החינוך מתמודדת עם התופעה בתכניות חינוכיות שונות, שיוצאות חדשות לבקרים אבל למרבה הצער לא מצליחות להוריד את רף האלימות והבריונות בבתי הספר, שנאלצים להתמודד עם תופעות אלה, שמתחילות פעמים רבות במרחב הווירטואלי באופן האכזרי ביותר, וממשיכות לעולם הפיזי.

ההתמודדות השנייה היא במישור של האכיפה. המשטרה ושאר גורמי האכיפה מגבירים אמנם את תשומת הלב לבעיה ועושים לא מעט פעולות, אבל מדובר בטיפה בים. וזה קורה לא מפני שהם לא מסוגלים, אלא מפני שאין להם כוח אדם ומשאבים תקציביים מתאימים. הסיבה לכך היא שחלק ממקבלי ההחלטות עדיין לא מתרגמים את המודעות שהם מפגינים כלפי התופעה לשחרור תקציבים. סדר העדיפויות עודנו עקום ולא משקף את חומרת התופעה.

יש גם את החברות הבינלאומיות, יצרניות הפלטפורמות והכלים הטכנולוגיים. בשנים האחרונות מתנהל ויכוח לגבי מידת אחריותן של החברות הללו לתכנים שמתפרסמים באתרים שלהן, וגורמים לאלימות ולהתאבדות. פייסבוק (Facebook) וגוגל (Google) מפרסמות נתונים שמראים על השקעות לא קטנות מצדן בפעולות למניעת הסתה ברשת, אבל גם כאן – מבחן התוצאה עגום. מזה כמה שנים יש ניסיונות לכפות חקיקה על החברות האלה, אבל הם עדיין לא נשאו פרי, בין היתר מאחר שמדובר בחברות רב לאומיות.

אולם, הפתרון הכי נגיש ומעשי נמצא אצל כל אחד מאתנו. אם כל אחד יכתוב בכל יום פוסט אחד חיובי, לא מסית, ייאבק וימנע בריונות, סביר להניח שהמציאות תהיה טובה יותר ואולי בשנה הבאה מספר המתאבדים יהיה קטן יותר.