האיומים שמעל לראשינו וליד בתינו

מבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף שפירא, פרסם באחרונה שני דו"חות שצריכים להדאיג אותנו: האחד עוסק בהיערכות המדינה מפני האיומים שמביאים אתם הרחפנים והשני – בסיכוני סייבר ברשויות המקומיות, כחלק מדו"ח כולל על הנעשה בהן. בדו"ח החריף הזה, שפורסם השבוע, התריע המבקר על העדר אבטחה מספקת של מאגרי המידע הרבים הנצברים ברשויות – מחיישנים, מסמארטפונים ומאמצעים נוספים – ועל כך שאותם מאגרים חשופים למתקפות מקוונות.

חלק מהליקויים הם תוצאה של מחדל ורשלנות מתמשכים מצד מספר רשויות, שמאז הדו"ח הקודם של המבקר בנושא אבטחת המידע ברשויות, שפורסם לפני חמש שנים והתריע בדיוק על אותם דברים, כמעט שום דבר לא השתנה. מאוד אופייני לנו.

מה עושים עם הרחפנים?

באותו היום שבו פרסם המבקר את הדו"ח שלו על השלטון המקומי דנה ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת בדו"ח הקודם שלו – על הרחפנים. נושא הדיון היה הסדרת השימוש ברחפנים לצרכים אזרחיים ולצרכי אכיפה.

הרחפנים הם דוגמה לטכנולוגיה שברור שתשנה סדרי עולם בתחומים עסקיים, בכל פינה בעולם. אבל העובדה שהם פועלים במרחבים אוויריים עושה את יכולת האכיפה עליהם בעייתית מאוד. בדיון דובר על שימושים רבים וחשובים שיש לרחפנים בתחומי הרפואה, החקלאות, התעשייה והמסחר. זאת, לצד שימושים פרטיים, כמו צילום אירועים מהשמיים. אבל עם היתרונות מגיעות סכנות רבות, ובהן פגיעה בפרטיות ואף חדירה לאזורים ותחומים סגורים – עד כדי איום ביטחוני. צה"ל מכיר את הנושא כבר כמה שנים ובדיון עלה שגם השב"ס סובל מחדירות כאלה לתחומים האוויריים של בתי הסוהר.

כמו כל טכנולוגיה שנועדה לשפר את איכות חייהם של אנשים, גם ברחפנים יש מי שעושים שימושים רעים, כולל גורמים עוינים לישראל. היטיב להגדיר זאת ח"כ חיים ילין מיש עתיד, איש הנגב המערבי – אזור שחשוף לטילים כבר שנים: "זהו הנשק העתידי שעלול להגיע מעזה אחרי המנהרות, ולא מן הנמנע שבעתיד יפתחו כיפת ברזל נגד רחפנים".

קיימת כאן הדילמה המוכרת: לצד הצורך להתגבר על הסכנות יש את הצורך בצמצום הרגולציה, כך שלא תילחם בטכנולוגיה החדשה ואף תחנוק אותה. כאן עובר הכדור למשרד התקשורת, שצריך לאזן בין דרישות הצבא ושאר גורמי הביטחון להגביר את הפיקוח על חברות הרחפנים לרצון לפתוח את השוק ולעודד חדשנות טכנולוגית.

בכנס בנושא רחפנים שערכה קבוצת אנשים ומחשבים לפני כשנה וחצי אמר עו"ד אביב אילון, מומחה למשפט וטכנולוגיה, כי "החוק עדיין לא הסדיר את נושא הרחפנים במלואו. הרלבנטיות של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לעולם הרחפנים מצויה ביכולת שלהם לבצע דברים שיכולים להתפרש כתקיפה, כמו גרימת נזק גופני, ועל סמך זה ניתן יהיה לתבוע. לעומת זאת, אם מישהו יטיס רחפן בגובה שני ק"מ מעל אזור שלכאורה סגור פיזית, בית המשפט יתקשה למצוא סעיף להרשיע את מטיס הרחפן, כי החוק לא מוסדר".

בדיון בוועדת המדע הופיעו גם גורמים מארגוני חירום והצלה, שתיארו את החשיבות של שימוש ברחפנים, למשל בכיבוי אש. במקרה זה מנהלים ראשי שירותי הכבאות וההצלה מאבק ברגולציה, שמסרבת לבטל את הדרישה לרישוי מסחרי לרחפנים שמתחת ל-25 קילו.

בסיכומו של הדיון ניתן היה להבין שהמחוקק הישראלי מתחיל להפנים את המורכבות שבנושא הרחפנים ומכין שורה של רגולציות, שנועדו להגן עלינו מפני תקיפה על ידי רחפן ופגיעה בפרטיות שלנו, אבל גם להקל ולאפשר את הכנסת הרחפנים לשימוש בכל תחום אפשרי.

הבעיה, כמובן, אינה ישראלית בלבד. בארצות הברית ובמקומות אחרים יש מיזמים של חברות ענק, שמתכננות לייעל שירותי לוגיסטיקה ודיוור ללקוחות בעזרת רחפנים, להפעיל שירותי מוניות אוויריות על בסיס רחפנים ועוד רעיונות כיד הדמיון הטובה. היוזמות האלה מטרידות את מנוחתם של ראשי המוסדות הביטחוניים האמריקניים, שחוששים מפעילות טרור מבוססת רחפנים, כמו גם מהעדר היכולת לאפשר עוד תעבורה אווירית בשמיים הצפופים גם ככה, מבלי לסכן מטוסים וכלי טיס קונבנציונליים.

השורה התחתונה: המשותף בין איום הרחפנים למחדלי אבטחת מאגרי המידע ברשויות המקומיות הוא הפגיעה בפרט – הן מבחינה ביטחונית-פיזית והן מבחינת חשיפת הפרטים הכי אינטימיים שלו. בשניהם הפתרון הוא בידי הרגולטור, רשויות הממשל והאכיפה, ובעקבות דו"ח המבקר והדיון בכנסת, מוטב שמי שהוא יתעורר כמה שיותר מהר.