"העיתון" לעומת ימינו: הטכנולוגיה שונה, התהליכים – לא

הסרט העיתון, שמוקרן בימים אלה, עוסק בכמה זוויות מעניינות של עולם התקשורת, ובמרכזן האירוע שבו הוא עוסק – חשיפת מסמכי הפנטגון שעוסקים במלחמת וייטנאם. חשיפה זו החלה בניו-יורק טיימס (New York Times) ואתגרה את העיתון המתחרה, הוושינגטון פוסט (Washington Post), שהמשיך לפרסם את תוכן המסמכים לאחר שבית המשפט אסר על הטיימס לעשות כן. כך יצא שלאחר מאבק משפטי – על רקע איום הנשיא דאז, ריצ'רד ניקסון, להתנקם בעיתונים ולהאשים אותם בפגיעה בביטחון של ארצות הברית – פרסמו שני העיתונים את כל המסמכים, שהגיעו מאותו מקור, למעשה. החשיפה הזו הפכה להיות אחת מאבני היסוד כאשר מדברים, במיוחד כיום, על חופש העיתונות וחופש הביטוי.

במאמר מוסגר צריך להעיר שהסיטואציה שעלתה בסרט – פרסום שחושף סודות באמת צבאיים – סביר שלא יכולה לקרות בישראל, בגלל הצנזורה שכלי התקשורת קיבלו על עצמם, כדי לא לפגוע בביטחון המדינה, או בגלל הצנזורה הצבאית.

אולם הסרט העיתון חושף זווית נוספת, והיא הצצה לרגע על מעט מהנעשה מאחורי הקלעים של הנעשה בעולם העיתונות. מדובר בהצצה הן בהיבט התהליכים והן בהיבט אחר: נהוג לומר שטכנולוגיות חדשות דוחקות את הישנות, ויותר מכל משנות תהליכים ויוצרות תהליכים חדשים. אמנם, הסרט מדבר על שנות ה-70, אבל גם בעידן האינטרנט, הפייסבוק (Facebook), הווטסאפ (WhatsApp) והטוויטר (Twitter), יש הרבה דמיון בין תהליכי הפקת העיתון המודפס והמדיה הדיגיטלית. בסרט ניתן לראות כיצד מערכת חדשות עובדת – כוורת של אנשים מוכווני מטרה ומשימות, רובם אנשים ערכיים, שרגישים מאוד לכל מה שקורה בחברה ובמדינה שלהם, ובעיקר חדורי רצון לשרת את קוראיהם. גם תהליכי הייצור והפקת העיתון עד לרגע שהוא מגיע לחנויות מעניינים ואף הם לא השתנו עד היום, למעט דגמים חדשים של מכונות הדפסה ומחשבי קדם דפוס.

הדילמה הגדולה של המוציאה לאור

תוך כדי הרדיפה אחר המסמכים וקריאתם (בכל זאת, מדובר בעמודים רבים מאוד), רואים בסרט גם את הדילמות ומערכת היחסים המורכבת בין המוציאה לאור, חבר המנהלים, העורך הראשי והכתבים. המו"לית של הוושיגנטון פוסט, קתרין גרהאם – בגילומה המופלא של מריל סטריפ, הבינה שלמרות מצבו הקשה של העיתון הבינה שעליה להשקיע בו, ולכן הלכה לגייס כספים בבורסה. היא אמרה לבעלי המניות ולבנקאים שהשקעה בכתבים משפרת את איכות התוכן, ותוכן מביא הכנסות ורווחים. זה מסר שלא מעט מו"לים לא מפנימים אותו.

גרהאם חששה מעימות חזיתי עם הממשל ועם נשיא אלים וחסר מעצורים כמו ניקסון, אבל למרות כל האזהרות שקיבלה מסוללת היועצים המשפטיים, חמש דקות לפני הדד ליין, תחילת ההדפסה, היא החליטה לקחת סיכון ולאשר את פרסום המסמכים. זאת, גם לאחר שנציג התובע הכללי של ארצות הברית איים לתבוע את העיתון. כל השאר היסטוריה.

האם זה קורה גם בישראל?

למרבה הצער, התשובה לשאלה הזאת היא: פחות מדי. מו"לים מעורבים יותר ויותר בתוכן של עיתונם, בגלל לחצים כלכליים פוליטיים ומסחריים שמופעלים עליהם. מצב התעסוקה בשוק התקשורת בארץ אינו מאפשר לעורכים ולעיתונאים להיאבק עד הסוף, ובכל יום מתפרסמות כתבות וידיעות, חיוביות או שליליות, שהן פשרה בין הבוס לבין המערכת, גם אם תוך שמירת קווים אדומים.

לכן, מבחינה זו, חשוב מאוד שיצפו בסרט כמה שיותר אנשים. אולי ממנו הם יקבלו תובנות שהתקשורת אינה מקשה אחת והדבר יגרום להם לשנות את דעתם השלילית על התקשורת – דעה שנובעת בעיקר מהסתה מכוונת מצד גורמים אינטרסנטיים, שהתקשורת לא מחמיאה להם. מהסרט ניתן להבין שתיאום עמדות בין עיתונים כמעט שלא אפשרי בגלל התחרות, כמו גם שהשיקולים לבחירת סיפורים וכותרות הם מקצועיים ולוקחים בחשבון שיקולים נוספים, שקשורים בחברה, במדינה, בגוף המסקר ובעיקר בבני האדם.

עובדה זו רלוונטית במיוחד בימינו, כאשר העיתונות והעיתונאים חשופים להסתה ולביקורת חסרת תקדים על חשיפות וסיפורים שהם מפרסמים. רק אתמול (א') היינו עדים לפרסומה בוואלה של הקלטה שעסקה בשרה נתניהו ולביקורת על כלי התקשורת עקב כך. זוהי דוגמה כיצד הטכנולוגיה, הכלים והפלטפורמות הדיגיטליות מסייעים לחשוף דברים שלא שמענו אותם, כיצד אמצעים מתקדמים מאפשרים לציבור לקיים את חובתו לדעת, ולקבל שקיפות על הנעשה אצל נבחריו ובני משפחותיהם, ככל שיש בזה עניין ציבורי.

השורה התחתונה: הסרט העיתון הוא הזדמנות חשובה להראות לקהל הרחב כיצד עובדת מערכת תקשורת ואיך נולדים סיפורים – סקופים או ידיעות רגילות. אולי זה יסייע במעט להורדת חיצי ההסתה והשנאה שיש מי שמעוניינים להפיץ על שומרי הסף בכלל, ועל העיתונות בפרט.