קמפיין #לא_התלוננתי: הרשתות החברתיות פותחות תיבות פנדורה

הכל התחיל כשד"ר קריסטין בלייזי פורד בת ה-51 החליטה להוציא את מה ששמרה בבטן במשך שנים וטענה נגד השופט ברט קבאנו, המועמד של הנשיא האמריקני, דונלד טראמפ, לשופט בבית המשפט העליון, שתקף אותה מינית לפני שנים רבות, בהיותה בת 15 בלבד.

היא סיפרה על הדברים בתחילה בעילום שם, אבל לבסוף נחשפה בראיון לוושינגטון פוסט. טראמפ בחר להשתלח בה על החשיפה המאוחרת ושימוע בסנאט נערך, בניסיון לרדת לעומק השאלה מדוע לא גילתה זאת המתלוננת בעבר וחיכתה עד לרגע זה לחשיפת הפרשה.

ההתרחשות, שכבר הפכה לחקירת FBI, גרמה לנשים אמריקניות רבות לפצוח בקמפיין WhyIDidntReport#, שכלל שלל אירועים שחוו בעבר, אשר נעים על ספקטרום רחב במיוחד שבין הטרדה מינית "קלה" ובין אונס, והרשתות החברתיות הוצפו בסיפורים ובהסברים מדוע לא דווח למשטרה על המקרים הפליליים בזמן אמת.

ואז, שבוע לאחר מכן, הקמפיין הגיע לישראל, והפך לוויראלי מאז שבת האחרונה.

הראשונה לפרסם פוסט תחת ההאשטאג #לא_התלוננתי (או #לאהתלוננתי), הייתה זהר אלימלך, סופרת ופמיניסטית, שצייצה בטוויטר ב-27 בחודש: "טראמפ אמר 'למה היא לא התלוננה כשזה קרה' ובעקבות זה שיתפו נשים בארצות הברית למה הן לא התלוננו על תקיפות מיניות. מזמינה מי שרוצה ויכולה לשתף למה היא לא התלוננה". אלימלך חלקה עם הרשת החברתית את קורותיו של מקרה תקיפה מינית שחוותה והוסיפה הסבר בטוויט: "לא הגשתי תלונה כי זה קרה כשעבדתי בפאב והתוקף נעלם בין האנשים".

היוזמה של אלימלך תפסה רבים, וממש לא רק נשים, ושלפה עמוק מתוך נבכי נפשם אירועים טראומטיים שהודחקו או שהוחנקו לאורך שנים מסיבות רבות. כעת הם אווררו לצורך הסבר והבהרה כמה קשה, ולפעמים כמעט בלתי אפשרי, להתלונן או לדווח על תקיפות והתעללויות מיניות כשחווים אותן בגיל צעיר.

"גברים לא מתלוננים בכלל"

הגולש גיל נוה פרסם פוסט ובו נאמר: "#לאהתלוננתי כי חשבנו שאני גבר, וגברים לא מתלוננים בכלל, גברים שוכחים או לא שמים לב שזה קרה, מקבלים את זה כמחמאה, נהנים מזה ולא נותנים לעצמם להיות נאנסים או מותקפים מינית, במיוחד לא בדייט (כמה פעמים), בסאונה (פעם אחת, ברוטלית במיוחד), ע"י הבנזוג שלהם (כמה פעמים בגילאים צעירים יותר), במסיבה (איבדתי ספירה), בסטודיו (ממש לא רוצה לדבר על זה), בחניון מתחת לסטודיו (נו, באמת למה אתה מתעקש להפריד את זה?), בהופעה (זה משנה אם כרקדן, כשחקן או בדראג?), בחדר ההלבשה (תבחרו מתי), בטיול ההוא בארץ (היינו קטנים), בטיול ההוא בחו"ל (היינו קצת פחות קטנים)".

בין המתלוננים הגברים בלט פרסומו של עיתונאי הארץ ניר גונטז', שצייץ בטוויטר את סיפורו ואז הדהד את דבריו גם בפייסבוק. גונטז' המשיך את הפרסום המתגלגל כשגילה שלרמיזותיו אודות המקרה, שאירע במסגרת התנדבות במשמר האזרחי ובהיותו נער, הגיבו אחרים שפנו אליו באופן פרטי וטענו שגם הם הותקפו על ידי אותו אדם עצמו – שמצידו מכחיש את הדברים. גונטז' טען שהאיש ביקש ממנו "לשים את הראש" ולאחר שסירב, אותו אדם שם בכל זאת את ראשו של גונטז' על איבר המין שלו. היום (ג') הוא הוסיף הסתייגות כי ייתכן שהגיל שלו ושל מי שטען שתקף אותו היה אחר משטען במקור, כיוון שחלפו שנים רבות מאז והזיכרון של הפרטים לא ודאי. לדברי גונטז', מבחינה עיתונאית יש בעיניו הבדל בין גבר בן 30 שנוהג כך בילד בן 15, לבין גבר בן 22 שנוהג כך בנער בן 17.

בדבריו אלה של גונטז' יש אולי משום סתירה קטנה לכל מהות הקמפיין שבבסיסו הטענה: לא משנה כמה זמן עבר וכמה הדברים מסתמכים על זיכרון בלבד ולא על עובדות מוכחות, הם עדיין רלוונטיים ותקפים ובהחלט לגיטימיים כביקורת, שיכולה גם להיות מכתימה, על דמויות מפורסמות ובעיקר אישי ציבור.

#לאהתלוננתי כי נגעלתי והעדפתי להדחיק את זה.
אני הייתי בן 13 או 14, הוא היה מבוגר ממני בהרבה שנים וזה קרה במקווה שהלכתי אליה כל בוקר בזמן הלימודים בישיבה בבני ברק.
כשראיתי שאני לא המוטרד היחיד פתחתי עליו את הג'ורה שלי בצרחות, כל הנוכחים בהו בי והוא ברח משם כמו עכבר ביבים

— מלך זילברשלג (@ze_lama) September 30, 2018

גם כוכב הרשת מלך זילברשלג השתתף בקמפיין.

"מה זה בכלל להיאנח?"

אבל הקמפיין הזה הוא בכל זאת בעיקר נשי, ולא במקרה, שכן נשים נחשבות למי שחוות את הנתח הגדול יותר של הטרדות ותקיפות מיניות בעולמנו. ממש כמו במסגרת תואמו הדומיננטי והוויראלי מלפני שנה בדיוק, קמפיין MeToo#, שהביא לרבבות רבות של פרסומים במדיה החברתית, שכללו חשיפת מקרי אלימות מינית והטרדה בכל רחבי העולם, גם בזה הנוכחי בוחרות נשים רבות להיחשף באומץ גדול ולהודות במה שלרוב לא רצו לבשר בפרהסיה עד כה – נוצלתי מינית ולא התלוננתי על כך. ההבדל המהותי באופי הקמפיין של אוקטובר 2018 לאחיו הבכור הוא בכך שעיקר הפרסום בו מדבר על הסיבה לשתיקה עד כה, וכן שבמרבית המקרים מדובר על פגיעות בתקופת הקטינות.

כך לדוגמה, העיתונאית והמאיירת דניאלה לונדון דקל פרסמה את הדברים: "#לאהתלוננתי כי זה לא קרה. כי זה לא יכול להיות שהוא – בן הזוג של האישה המקסימה שנתנה לי להרגיש אצלה כל כך בבית – באמת הושיב אותי עליו. לא יכול להיות שהרגשתי את מה שהרגשתי מתחתי. הישבן שלי היה בן 12, מה הוא הבין? ברור שהמצאתי את זה. הוא לקח את שתינו – את חברתי הטובה, בתה של אותה אשה ואותי לסיבוב דאווין בג'יפ. הוא רק רצה לתת לי לנהוג קצת כי הוא אחלה גבר מגניב שבעולם. מה פתאום שיכניס יד, למה שייאנח, מה זה בכלל להיאנח. ברור שהמצאתי את זה. לא התלוננתי, כי איך אפשר להתלונן על המצאות?"

יעל שרר, במאית דוקומנטרית ופעילה חברתית, צייצה את העדות המחרידה: "למה #לאהתלוננתי? דוקא כן התלוננתי. סגרו את התיק כי "עבריין לא נודע".  כנראה שחתיכת האצבע שלו שמסרתי למשטרה ישר מהפה שלי לא היתה רמז מספיק גדול".

הגולשת הדס אור גנוז פרסמה בפייסבוק את הפוסט: "#לאהתלוננתי – הייתי בת 5, 7, 9, 10. הם היו בני 40, 30, 17, 16, 15. כולם היו מהקיבוץ שגדלתי בו. אחד מהם היה אבא שלי. נערץ ואהוב ע"י כל מי שהכיר אותו. אחד אחר הוא היום סלב בתקשורת. אם הייתי מספרת לכם את הפרטים, היום כשאני בת 64, זה היה לכם קשה מדי לשמוע. אני הייתי בתוך זה. "זה" עדיין נמצא בחיים שלי בכל יום. יש מי שלא מאמינות/ים לי".

אבל בין הפרסומים נמצאים לא רק גילויים על תקיפות בגיל קטינות, אלא גם על כאלו שהתבצעו בהיות החושפות צעירות וחסרות ביטחון. בפוסט שפרסמה העיתונאית חני קים היא מספרת: "הוא היה פוליטיקאי בכיר, שלקח אותי טרמפ מהכנסת והבטיח שיוריד אותי בביתי בתל אביב. כרבע שעה מהיעד, הוא עצר לפתע, דחף את לשונו לפי והשתיל לי, ללא כל התרעה מוקדמת, בלי שום קשר לנושאים הפוליטיים שעליהם דיברנו, נשיקה רטובה עם הלשון. שאלתי אותו מה זה היה צריך להיות. הוא לא ענה. לאחר כחמש דקות, הוא עצר את המכונית ואמר לי שכאן הוא עוצר, ושאני חייבת לרדת, כי הוא לא גר בתל אביב. כן, אני יודעת שהעדות שלי הייתה יכולה להאיר אחרת את כל ההצהרות האחרונות שלו על כך שהורשע "באופן חד פעמי" במעשה דומה, ואין יום שעובר שאני לא מייסרת את עצמי שלא התלוננתי".

לא לחכות 40 שנה

הפעילה הפמיניסטית רעות גיא סיכמה את האירועים בפוסט שפרסמה היום ובו כתבה: "שני דברים ממש חשובים לשים לב אליהם בגל הנוכחי של #לאהתלוננתי – 1. מרבית הדיווחים הם על פגיעות בגיל קטינות. בגיל הזה, אם אנחנו לא רואים/שואלים/בודקים – הם לא מדווחים. זה הגיל שצריך לשאול ולברר ולפקוח עיניים. אל תגידו אצלי זה לא יקרה (בכיתה, בבית, בצופים, וכו'). זה קורה, בכל מקום ואין טעם לחכות 40 שנה עד שמטפלים בזה. כשאני שואלת צעירות וצעירים שנפגעו בגיל ילדות למה הם לא סיפרו כמעט תמיד התשובה היא – שלא שאלו אותם. תשאלו!. 2. כמות הדיווחים של גברים הולכת וגדלה, זה דבר עצוב ומנחם בו זמנית. עצוב על עצם הפגיעות בכל כך הרבה ילדים. מנחם שהם פותחים, נפתחים, מבינים ולא מתמודדים לבד עם כל הרעות החולות שמביאה איתה הפגיעה אם אין את מי לשתף. בשנה האחרונה יצא לי לשמוע על שלושה גברים בגילאי 50 ששמו קץ לחייהם בעקבות פגיעה מינית שעברו בילדות אחרי שבנו חיים שלמים כבר, זה לא חייב להיגמר ככה באמת, זה תלוי רק בנו. אנשים שפוגשים בני נוער, פורמליים ובלתי פורמליים, קחו את הטקסטים האלו, דברו עליהם, הם פה במרחב הציבורי ובני נוער שברגעים אלו חווים פגיעה קוראים אותם, קוראים את התגובות שלכם ומחכים שתשאלו גם אותם אם הם מכירים כאלה דברים שקורים היום, למישהו אחר? להם? תתפלאו באיזו כנות הם עונים אם הם רק מרגישים שמישהו שם רוצה לשמוע". גיא הוסיפה לפרסום שלה קישורים ל-בית אמיתי – עמותת עלם וכן ל-מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב.