מדוע התקשוב בחינוך לא נחגג ביום המורה?

בשבוע שעבר נחגג, אם לא ידעתם, יום המורה. הוא צוין בטקסים סמליים, ובהרבה מלל על חשיבות מקצוע ההוראה והמורים. דובר גם על מעמדו השחוק של המורה, ועל העדר השקעת משאבים מספיקים כדי שימשכו למקצוע כוח אדם איכותי לחינוך הדור הבא שלנו. אבל רק על דבר אחד שכחו לדבר, או יותר נכון "שכחו", ולא במקרה: כיצד הופכים את המורה לכזה שמדבר בשפה שהילדים ובני הנוער של היום מבינים אותה, שמאתגר טכנולוגית, שיודע לשלב בין העידן הדיגיטלי לבין הידע והערכים שלו.

מעמדם של המורים בישראל הוא נגזרת ישירה של מה שאין כיום מספיק: סביבה מתוקשבת, שמתחילה בזה שלכל מורה צריך להיות מחשב ככלי עבודה, כדי שיוכל לתפקד כמו שכל מזכירה מתחילה מתפקדת. הוא גם צריך ללמוד להפעיל את הכלים בסביבה הדיגיטלית בכיתה, שכוללת חומרה, עזרים נלווים להמחשה ובעיקר שילוב תכנים שנמצאים ברשת.

טכנולוגיה בחינוך קיימת כבר יותר משלושה עשורים ובשנים האחרונות, עם התפתחות הדיגיטל, היא מתקדמת בקצב מואץ. יש לא מעט סטארט-אפים, שמוקמים על ידי צעירים שרק שלוש שנים לפני כן סיימו את חוק לימודיהם (כידוע, יש באמצע שירות צבאי), והם יודעים היטב מה היה חסר בכיתות שבהם למדו ולמה הם השתעממו בשיעורים.

אלא שהכלים והאמצעים האלה קיימים רק בחלק מבתי הספר, והדגש הוא על רק בחלק. תכניות התקשוב שמשרד החינוך מקדם נמתחות עד הקצה מבחינה תקציבית והצוותים הטכנולוגיים עושים דברים נפלאים כדי לקדם את התקשוב, אבל יש תקרת זכוכית שבמשך שנים לא מצליחים לשבור אותה. התקשוב במערכת החינוך והחינוך הטכנולוגי ברמה הלאומית מצויים בפיגור עצום, וייקח שנים עד שידביקו את הפערים בין זה לבין הרצוי. אולם, ברמה הפרטנית יש הרבה מאוד איים, של בתי ספר שנוקטים יוזמות עצמאיות – בזכות מוטיבציה של מנהלים, מורים או הורים – ועושים דברים נפלאים. המורים הללו לא זוכים למספיק הערכה ומעטים יודעים אילו ניסים הם מחוללים במעט המשאבים שיש להם.

מציאות אפורה, חסרת כל מעוף טכנולוגי

הסמינרים למורים מכשירים את עובדי ההוראה העתידיים לעידן של אתמול. אין בהם דגשים מיוחדים על למידה מתוקשבת, בעידן המאה ה-21. מורה שמגיע לבית הספר שוכח מהר מאוד מה למד בנושא, אם בכלל, ונאלץ להתמודד עם מציאות אפורה, חסרת כל מעוף טכנולוגי. במקומות שבהם המנהל לא שם את התקשוב בראש סדר העדיפויות, בין אם בגללו או כי לא מאפשרים לו את זה, התוצרים של מערכי הלמידה הם בהתאם. ילדים ובני נוער יוצאים מבית הספר ללא כל מטען או ארגז כלים שיכין אותם לעולם שבן הם יחיו, למקצועות שהם באמת צריכים ללמוד, במקום עיסוק במקצועות שאבד עליהם הכלח.

קחו, למשל, את פרויקט מחשב לכל מורה, אותו מובילה קרן אתנה, בראשותו של היזם אורי בן ארי. בזכות היוזמה והדחיפה של הקרן ושל בן ארי עצמו קיבלו עד היום אלפי מורים בישראל אייפדים. במדינה מתוקנת, לא היה צריך להמתין ליוזמה ונחישות של איש אחד או של קרן, שהבינו כבר לפני יותר מעשור שמעמדו של המורה וקידומו נעוצים קודם כל בכלים שנותנים לו כדי לעבוד. הניסיון הוכיח מעל לכל ספק שהעצמת מעמדו של המורה למורה מתוקשב משפיעה לטובה ומביאה להצלחת מערכת החינוך, ואחר כך משפיעה בהמשך דרכם של הצעירים, כמי שיכולים להיות דור המהנדסים הבא – דבר שחסר בהיי-טק כיום, במחסור שמתעצם בכל שנה.

אז יש יוזמות ויש שינוי בשיח, אבל הקצב איטי להחריד. הכשל הוא בהעדר ראייה כוללת, בשרשרת אחת שמחברת בין הסטודנטים להוראה במכללות או בבתי הספר לחינוך לבתי הספר ולמורים.

ראוי לסיים מאמר זה בציטוט מתוך דברים שבן ארי כתב בשבוע שעבר: "על כולנו לתמוך בעובדי ההוראה, שהינם כה חשובים לחוסן הלאומי, לעתיד של ילדינו, לעתיד המדינה ולזה של העם היהודי כולו. מי ייתן שמקצוע ההוראה יקבל מקום חשוב יותר בסולם התפקידים הנחשקים, ומי ייתן שהעם והממשלה יכבדו יותר את המורים ויתמכו בהם כבעלי מקצוע חשובים ביותר. ברכות ליום המורה לכלל ציבור עובדי ההוראה".