לשכפל את מודל ההשקעות של אינטל

ההודעה על הרחבת השקעותיה של אינטל בישראל היא ללא ספק הודעה משמחת, ומהווה זריקת עידוד חשובה להיי-טק המקומי. זאת, משום שהיא חלק ממודל שהחברה מפעילה בישראל מאז שנכנסה אליה: היא לא מנהלת פה רק מרכזי פיתוח גלובליים, בדומה לענקיות טק אחרות, אלא גם עוסקת בייצור. היא מעסיקה בתחום זה אלפים מתוך יותר מ-12 אלף עובדיה בישראל (כולל 1,100 עובדי מובילאיי, שאותה רכשה בעסקת ענק).

המפעל בקריית גת הוא מודל לשילוב בין חדשנות ופיתוח של חברות רב לאומיות לקידום הפריפריה וצמצום הפערים. נכון להיום, על פי נתוני החברה, 50% מעובדי המפעל גרים בדרום הארץ (דרומית לגדרה) ולא פחות חשוב, אינטל מספקת תעסוקה ל-100 ספקים שפועלים באזור הדרום. החברה מתגאה, ובצדק, על כך שהיא מקפידה על גיוון תעסוקתי, שכולל העסקה של נשים רבות והקמת תא של 800 עובדים דוברי ערבית. כמו כן, בימים אלה היא מגייסת צעירים על הספקטרום האוטיסטי ועובדים עם מוגבלויות.

חידוש נוסף בהשקעה הנוכחית הוא שבניגוד לשנים עברו, היא עברה ללא הורדת ידיים בין פקידי האוצר לנציגי אינטל בכל מה שקשור לגובה המענק שהמדינה תיתן לחברה בתמורה. הפופוליזם שמתפשט לכל פינה בציבוריות הישראלית גרם ללא מעט אנשי ציבור, שרים וח"כים, להביע לא פעם זעם על גובה התמיכה שניתן לאינטל. הנימוק המגוחך הוא שאת הכסף הזה כדאי להפנות לשוק המקומי, לחברות היי-טק קטנות ובינוניות שיעסיקו את אותו מספר אנשים, אבל בפיזור גיאוגרפי גדול יותר.

על פי ההערכות, הממשלה תעניק לאינטל מענק של עד 10% מגובה ההשקעה, אם כי הסכום הסופי טרם סוכם. המחויבות הממשלתית היא תנאי בסיסי עסקי של כל משקיע שמגיע לארץ ומבקש לבסס את פעילותו כאן. למרבה השמחה, הפקידות בשנים האחרונות, כמו גם שרי האוצר והכלכלה, הבינו שהמענק שהם נותנים מחזיר את עצמו במכפלות גדולות מאוד, משום שמדובר כאן לא רק באינטל, אלא גם באקו-סיסטם שהיא מייצרת סביבה, שעומד על כ-50 אלף איש.

מודל ייחודי

אבל דווקא המודל המוצלח של ההשקעות של אינטל בישראל מחדד את הבידול והייחוד שלו לעומת יתר ההשקעות הזרות בארץ. למעשה, זה מודל שכמעט שאין לו חיקוי בענף ההיי-טק המקומי.

כאמור, מרבית חברות הטק הגדולות שפותחות פה מרכזי פיתוח אינן עוסקות בייצור. חלום הנוקיה שייוצר בישראל, שהיה נחלתם של אבות התעשייה בארץ, עדיין מוגבל לפעילות של חברות בודדות, כמו אינטל וטאואר. כל השאר תורמות אמנם רבות להיי-טק, אבל פועלות בעיקר באזור גיאוגרפי אחד – בין חדרה לגדרה, כאשר רובן עושות זאת בגוש דן ובשרון. הפריפריה, שגרים בה אנשים מוכשרים ובעלי השכלה, עדיין סובלת מהעדר כמעט מוחלט של תעשיית היי-טק בתחומה. זאת, בשעה שבענף חסרים כ-20 אלף עובדים. האנומליה הזו נמשכת כבר שנים ועדיין לא נמצאה הממשלה שתצליח לשנות את המשוואה הזו. הפתרונות למצב ידועים לכולם, אבל לא מיושמים.

ערימות של דו"חות של רשות החדשנות, מכון היצוא, מחקרים אקדמיים ועוד מזהירים כי אם מדינת ישראל לא תפרוץ את הנתון שלפיו רק 8% מכלל האוכלוסייה מועסקים בענף ההיי-טק באופן ישיר, היא עלולה לאבד את המובילות שלה בעולם ולהיקלע למשבר חברתי-כלכלי חמור.

אחד הסממנים של המצב הטעון שיפור הוא נושא שמדברים עליו יותר ויותר: הפער בין מה שחברות הטכנולוגיה וההיי-טק מייצגות ומייצאות לכל העולם לבין היישום של זה בסקטורים שונים במשק – ביניהם התעשיות היצרניות והמגזר הציבורי. המדינה שבתוכה פועלת החברה שממציאה את הרכב האוטונומי, זו שמשגרת טילים לחלל, עדיין מבקשת מאזרחיה שפונים לקבל שירות במשרד ממשלתי לשלוח פקס.

השורה התחתונה: ההשקעה החדשה של אינטל והמודל שהיא מייצגת צריכים להיות מגדלור שבעקבותיו ישקיעו כאן עוד חברות סכומים כאלה ויוקמו פה עוד מפעלים, לרבות של חברות ישראליות. המציאות שבה ענף ההיי-טק הישראלי נשען במידה רבה על הפעילות של החברות הרב לאומיות מגדילה את הסיכון. זאת, לעומת הסיכוי שמביאות אתן חברות היי-טק כחול לבן לעצמאות טכנולוגית של ישראל כמדינה שלא תלויה אך ורק בהשקעות זרות.