מלחמת הבחירות החלה – ואתה העדנה של הרשתות החברתיות והסמסים

החופש הגדול הסתיים, ואתו חופשות הקיץ של ההורים. ה-1 בספטמבר הגיע, ומאחר שבעוד שבועיים ויום יש בחירות, הגיעה אתו, כמצופה, העדנה של הרשתות החברתיות והסמסים. עדנה שהיא טרדה לרבים מאתנו.

15 יום לבחירות, והסקרים די סטטיים. רבים שואלים את עצמם: מה כבר יכול להשתנות? מניסיון העבר, התשובה היא: הכל. האם מופרך לחשוב שמפלגות הימין ישיגו 61 מנדטים, ללא ישראל ביתנו? לא. האם מופרך לחשוב שלא הליכוד ולא כחול לבן ישיגו את הרוב הנדרש? לא. האם מופרך לחשוב שלאור תוצאות הבחירות, נשיא המדינה, ראובן ריבלין, יטיל על בני גנץ להרכיב את הממשלה הבאה – בניגוד לרוב ההערכות? גם לא.

הימים הקרובים, עד ליום הבוחר, יהיו באמת גורליים, בעיקר לאיש אחד – בנימין נתניהו. זאת, מהסיבות הידועות. השאלה היא איך המלחמה הזאת תתנהל וכמובן, מי ינצח בה, אם בכלל. תשובה לאחת השאלות אנחנו יודעים, לפחות בחלקה, והיא: מהם כלי הנשק? כבכל מערכת הבחירות, התשובה היא, מלבד המדיה המסורתית ושלטי החוצות – הרשתות החברתיות והסמסים. אלה האחרונים החלו בימים האחרונים לרטוט עם מסרים של המפלגות השונות, כאשר כל מפלגה מנסה לטרגט את מצביעיה הקיימים ואת אלה שיש פוטנציאל שיצביעו לה. כך גם ברשתות החברתיות, עם כלי הטרגוט של פייסבוק ועם קמפייני הטוויטר.

קמפייני "שתיית הקולות" יעלו מדרגה

מדובר במלחמה, לא במערכה. הטונים החלו לעלות וימשיכו לנסוק. נתניהו יצא בסוף השבוע נגד כתב חדשות ערוץ 12, גיא פלג, וקרא לחרם על הערוץ. דבר כזה עוד לא היה. המהלך נועד להוציא מרבצם את כל אוהדי נתניהו, השונאים את השמאל ועוד יותר מכך את התקשורת – לבוא ולהצביע. זה סוג של "מי ל-ה' – אליי". הליכודניקים כבר הוכיחו שכשהתקשורת מתגייסת, לטעמם, נגד המנהיג, הם יוצאים בהמוניהם כדי להגן עליו. קריאה זו, ויחד אתה צעקת הגעוואלד "שלטון הימין בסכנה", אמורים, מבחינת נתניהו, לעשות את העבודה. אבל זה לא מספיק: הוא רוצה לסיים את הבחירות כמפלגה הגדולה ביותר ולכן, עליו "לשתות" את הקולות ממפלגת ימינה, שמצדה תעשה את הכל כדי להתגונן מול "האב הגדול" ולא לחזור על אירועי הבחירות שב-2015, שבהן הליכוד גדל על חשבון הבית היהודי (בין היתר באמצעות סרטון "הערבים נוהרים לקלפיות"). הליכוד גם יפעל בכל כוחו על מנת להחזיר לחיקו את שני המנדטים שאיבד לטובת ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן.

כחול לבן תעשה קמפיין הפוך: גם בני גנץ ויאיר לפיד יעשו הכל כדי לסיים כמפלגה הגדולה ביותר. לצורך כך, אף הם ינסו להחזיר את 2-3 המנדטים שאיבדו לטובת ישראל ביתנו. המסר שלהם צפוי להיות: אם אתם רוצים להחליף את נתניהו – תצביעו ישירות לגנץ. בנוסף, הם ינסו להעביר מנדטים מהמחנה הדמוקרטי, באותו הטיעון: אל תצביעו לשליח – הצביעו ישירות לראש מחנה המרכז-שמאל. יחסה של כחול לבן למפלגת העבודה הוא בעייתי. הם אמנם סופרים את העבודה כחלק מגוש המרכז-שמאל, למרות השמועות שעמיר פרץ יחבור לנתניהו. אני מאמין שפרץ, לאחר שגילח את שפמו, לא יערוק לממשלת הליכוד. אם כך יעשה – הוא ייזכר לדיראון עולם, ויהיה למשל ולשנינה.

מערכת הבחירות הנוכחית דומה לפקקים בערים: עד סוף אוגוסט היה נינוח, לא הייתה תנועה בכבישים, כי רבים היו בחופשות. אתמול, היום הראשון ללימודים, חזרו הפקקים וחזרה הפוליטיקה. שלטי החוצות מעטרים את רחובות הערים ואת הדרכים, הסמסים של כולנו רוטטים, הרשתות החברתיות מתמלאות במסרים פוליטיים וכלי התקשורת המסורתיים מביאים מרואיינים לרוב, שמכסחים האחד את השני בברוטליות ישראלית אופיינית.

ההנחה היא שכשנגיע ל-18 בספטמבר, יום אחרי יום הבוחר, כ זה יסתיים – בטעות יסודה. למחרת הבחירות יתחילו הבחירות האמיתיות, כשהבוחר הוא הנשיא ריבלין. בידיו יהיה הכוח להעניק לנתניהו, שוב, או לגנץ, בפעם הראשונה, את הזכות לנסות ולהרכיב את הממשלה. אם אף מפלגה לא תבוא עם 61 ממליצים, ואם לא יהיה פער ניכר בין מפלגה אחת לשנייה, יהיה לנשיא מרחב גדול לשיקול דעת. ריבלין, אגב, אינו מחובביו של נתניהו, שעשה הכל כדי שהוא לא ייבחר לנשיא. במצב נזיל, הנקמה שלו יכולה להיות מוגשת על צלחת קרה.

הכותב הוא יועץ אסטרטגי, שותף במשרד רימון-כהן, שמתמחה ביחסי ציבור לחברות היי-טק וחברות כלכליות, באסטרטגיה ובניהול משברים.