הייאוש נעשה יותר נוח

הנה עוד מקרה שמוכיח שעם הרבה רצון טוב, אפשר להשתפר: ביום ה', כמה ימים אחרי שחזרתי לארץ ונאלצתי לעבור לבידוד במלון שנתנה לי המדינה כי יש קורונה, סיפרתי לכם על כמה חוויות לא נעימות, בלשון המעטה, שעברתי במקום שנכפה עליי לשהות בו – באוכל, במיקום החדר ועוד. אלא שחלפו עברו להם חמישה ימי בדידות "זוהרת" ולמרבה הפלא, הייאוש נעשה יותר נוח, אפילו די נוח.

האוכל השתפר פלאים, מאחר שעכשיו, לאחר הפסח, אנחנו מקבלים אוכל שמבושל במלון. מנהלת המלון, אריאלה, אף סיפרה לי שעל רקע העומס שנוצר בשל התפוסה המלאה, היא שכרה שף נוסף מאחד ממלונות היוקרה בעיר, כדי להנעים ולהשביע את קיבתנו. וזה אכן משביע.

פיקוד העורף והנהלת המלון שעו לתחנוניי והסכימו "ללכלך" בשבילי חדר נוסף, אחורי, שלא יגיע אליו הרעש המטרטר של אתר הבנייה. ארזתי את מיטלטליי, עברתי דירה בחדווה והשתכנתי לי בחדרי החדש. יופי.

למרבה הפלא, האינטרנט חזר לחיים. כנראה שהקומה התשיעית טובה לו יותר מאשר הקומה החמישית. עוד נקודה לחיוב.

והכי חשוב – קיבלתי צפירת הרגעה בדמות אי-מייל מקופת החולים שלי, שבדיקת הקורונה שעשו לי נמצאה שלילית! על זה נאמר: קולולולו.

על כל אלה מגיעה תודה לכם, מנדי סודרי, קצין פיקוד העורף, ושרון בלסיאנו מפיקוד העורף, להנהלת המלון ולעובדיו. אמן שבזכותכם יהיה שלום בעולם.

אני "מקטרת" כי אני אדם בוגר ואחראי – ולא פושעת

לפני שמתפזרים, הערה, גם אם היא פרושה על כמה פסקאות: בעקבות הטור הקודם קיבלתי תגובות בסגנון "מה היא מקטרת, הנודניקית הזאת? מה היא נוסעת לחו"ל? שתגיד תודה שהיא מקבלת מלון…". לאלה שחושבים זאת אני רוצה לומר כך:

כאדם בוגר ואחראי, אני לוקחת אחריות על החלטותיי, ולפני שטסתי ארצה ידעתי שאצטרך לשהות בבידוד – בבית או במלונית. קיבלתי את הדין בהכנעה ובהבנה. לא ביקשתי מלון, ואני גם לא צריכה מלון. יש לי בית עם שישה חדרים שמחכה לי. החוויה שלי הייתה אישית לחלוטין ואין לי כל טענות לפיקוד העורף או למלון, שנאלצים לעמוד בתכתיבים של הממשלה, ובאמת עושים מאמצים כדי להיענות ככל האפשר לבקשות וגם לגחמות של ה-"אורחים בכפייה". שיתפתי חוויות עם מבט הומוריסטי, ובהשלמה.

אפשר לומר שהחוויות של הימים הראשונים היו "חבלי הלידה" של כל המעורבים במצב האבסורדי הזה, ולאט לאט נכנסים החיים לאיזשהו מסלול מאוזן יותר.

אבל… כן, אני קצת ממורמרת. אני ממורמרת מפני שממשלת ישראל לא מאמינה לי שאני מסוגלת לקיים בידוד ביתי כדת וכדין. האם מאחר שהיו כמה פורעי חוק ששבו מחו"ל והפרו את הבידוד צריכים כל השבים ממעבר לים – גם אלה שיש להם תנאים מצוינים לבידוד ביתי – להילקח למלונות בכפייה? הרי השב"כ יכול לעקוב אחרי מספר הטלפון הנייד שלי ולדעת בדיוק מתי ולאן אני הולכת. האם מאחר שבחדרה, עיר מגוריי, יש כמה וכמה גנבים, אנסים ופושעים (אני מניחה, לא מכירה אותם) – יכניסו לכלא את כל תושבי העיר? וכפי שכתב אמיר אורן בוואלה בהקשר להגנה על הצעות החוק שמשרדי הבריאות והמשפטים הגנו עליהן: "הצעות החוק… מתבססות על ההנחה שהשלטון חף ותם, והנתינים הם פושעים שעדיין לא נלכדו". אבל דווקא במקרה הזה, השלטון לא היה ממש חף ותם, מה גם שלנתינים אפילו לא עומדת כל חזקת חפות, עד כדי כך שהמדינה החליטה "לכלוא" אותי כדי להבטיח שלא אחטא.

כן, גם חדר סביר בבית מלון, עם שלוש ארוחות ביום, טלוויזיה, אינטרנט ו-"סוהרים" אמפטיים הוא עדיין בית כלא במדינה דמוקרטית. לא חבל על מיליוני השקלים שהמדינה מוציאה על ההחלטה הזאת?

הכל טוב, אבל אני ממורמרת.