אנשים ומחשבים ואני; והפעם: רונן זרצקי, מנכ"ל BSD-IT ויו"ר מועדון C3
במלאות 40 שנים לאנשים ומחשבים, בכירים בתעשייה מספרים - ומראים - על עצמם ועל מה גוף המדיה, הכנסים והאירועים המובילים של הענף מהווה עבורם
השנה היא 1983. אני קצין צעיר בצה"ל, ובאחד מימי אותה השנה מתהלך באזור רחוב פינסקר בתל אביב ומחפש את מערכת אנשים ומחשבים, כדי לקחת כמה עותקים מהעיתון ולחלק לחיילים ביחידה. עליתי, כמדומני, לקומה השנייה בבניין. או אז, ניגלו לנגד עיניי כמה חדרים, הרבה גיליונות עיתון פזורים ומה שהרשים אותי במיוחד – תמונה של זוג יפה. זה הזיכרון הראשון שיש לי מדליה פלד ומפלי הנמר, מקימי ובעלי אנשים ומחשבים.
עברו שנים רבות ללא קשר מיוחד עם דליה, פלי ומערכת אנשים ומחשבים, עד לאירוע המכונן הבא – של גשר של אור. זה היה ב-2001, כשנה לאחר שהתחלתי עם ידידי, איש המילואים קובי בית הלחמי, מסע שנראה אז משוגע – לנדב חיילים מהיחידה שעליה פיקדתי, ממכ"א, לפעילות עם עיוורים.
הרעיון, שלא היה מוכר בצה"ל באותו הזמן, עלה במוחי אחרי שהכריזו על יחידות המחשבים כ-"קמפוס רמת גן". זה הטריף אותי, לא רק מאחר שמדובר בחיילי שוקולד שמשרתים ברמת גן, אלא גם כי עוד מעט הם בכלל ישכחו שהם ביחידה צבאית. לכן, החלטתי לרתום את חיילי היחידה למשימה. פניתי למרש"ל – המרכז רב השירותים לעיוור – בתל אביב, שנתן שירותים מדהימים לעיוורים באזור מוזנח בדרום העיר. זה התאפשר בזכות ההנהלות המיוחדות – הן של המרכז והן של עיריית תל אביב-יפו.
התחלתי את המסע בתוכניות שונות לאימוץ עיוורים על ידי חיילים, כאשר גולת הכותרת הייתה אירוע בני מצווה לילדים עיוורים או ילדים שהוריהם עיוורים. האירוע התקיים בירושלים, ביום ירושלים. מיד הבנתי שכדי למנף את האירוע אני צריך סלב לצידי, וזה מה שהביא ליצירת הקשר שלי עם פלי ולאחר מכן גם עם דליה, שנסחפו לעניין במלוא מרצם.
בתמונה: הנהלת גשר של אור. מימין: יואב בן פורת, רונן זרצקי, פלי הנמר, גילי שלזינגר, לייזי אורן, עידית בית הלחמי, איתמר גוטהרץ, אור-לי עפרי וגיל פינץ. צילום: קובי קנטור ז"ל
אני בטוח שעד היום פלי זוכר את הרגע שסחבתי אותו למסעות צעידה עם העיוורים בחום הירושלמי בעיר העתיקה, ואחר כך להנחיית האירוע, שנערך בתרומת חברת החשמל בחדר האוכל שלה בעיר. פלי בטח אמר לעצמו: מי זה המשוגע שסוחב אותי לטיולים כאלה? אלא שכאמור, הוא נרתם לעניין ונתן, כהרגלו, שואו בלתי רגיל של הנחיה והובלת האירוע – באותו הערב ובערבים רבים אחרים.
גם דליה, שהייתה באותו הזמן נשיאת איגוד הקוסמים בישראל, נרתמה לנושא והעבירה את מופע הקסמים הראשון שלה בהתנדבות מלאה. במשך, שנים רבות אחר כך, דליה ופלי הגיעו לאירוע שנה אחרי שנה – הוא כמנחה האירוע והיא כנשיאת איגוד הקוסמים, שליוותה בכל שנה קוסם אחר שהתנדב להופיע בו ללא תמורה.
אי אפשר לשכוח אירוע מכונן, שקרה לפני כמה שנים עת הנמר של פלי, שחי בספארי, מת לפתע פתאום. כמי שהכיר היטב את עולמו של פלי הנמר האדם, הכנתי לו אז כיפה מלכותית עם תמונות הנמר עליה – כיפה שהוא החזיק במכונית והלך איתה בהרבה אירועים, כמין קמע קטן לראשו.
פלי הנמר (עם הכיפה לראשו) ורונן זרצקי. צילום: קובי קנטור ז"ל
נכון שדליה ופלי הקימו את אנשים ומחשבים, בית היוצר לתעשיית ההיי-טק בישראל, שהביא ברכה לענף כולו ויצר חיבורים אינסופיים בין חברות שמוכרות לבין מנכ"לים ומנמ"רים, שהקים אינסוף פורמטים לכנסים מעולמות תוכן שונים בעולם הטכנולוגי-עסקי, שהקימו מועדונים לאנשי היי-טק בתחומי התמחות שונים והמציאו מילים חדשות – מנמ"ר, C3 ועוד הרבה אותיות ששמורות להם לעד. אבל אני דווקא רוצה לזכור אותם דרך הצד האחר – זה שמקדים אנשים למחשבים. צד של נתינה לזולת, של מעורבות בקהילה ואהבת האדם.
גדלתי בממר"ם, המשכתי בישראכרט כסמנכ"ל טכנולוגיות (או, כמו שפלי הנמר אומר, מנמ"ר) ואחרי 36 שנים בצד של הקונים, כפי שנהוג לומר בתעשייה, עברתי לפני כחמש שנים לצד של הספקים. מבחינתי, המהות שלנו לפני הכול היא לראות את האחר, לחשוב שהעולם לא שייך רק לך, כיחיד.ה, אלא שייך לכלל, ועליך לדאוג לאחר ולשמוח בשמחתו ובהצלחתו. גם כיום, בחברת הייעוץ שהקמתי – BSD IT – אני עושה את אותו הדבר. בין כשמדובר בייעוץ למנכ"לים ולמנמ"רים ובין כשמדובר בייעוץ אסטרטגי לחברות שמוכרות לעולם האנטרפרייז, אני שם את הלקוח במרכז ומנסה לתת לו את המיטב ממה שלמדתי, נכשלתי והצלחתי – ותמיד במסירות ובמקצועיות.
כיו"ר מועדון C3 של אנשים ומחשבים בשנים האחרונות, אני נהנה מאוד לתרום לקהילה ולראות כיצד מנהלים צעירים הופכים להיות מנמ"רים, מכניסים טכנולוגיות ומתודולוגיות חדשות לתעשייה ובונים, תחת המטריה המדהימה של אנשים ומחשבים, מועדון חי ותוסס, שתורם לכל אחד.ת שמשתתף.פת בו.
לפני לא מעט שנים, בריצת המשוכות באחת האולימפיאדות נפל המקל לקבוצת האצניות האמריקניות, והן נפלו ברבע הגמר. כלומר: הן לא הצליחו להגיע לגמר האולימפיאדה רק כי הן נכשלו בהעברת המקל. ממקרה זה למדתי שיש חשיבות עצומה גם בעולמנו אנו – האישי והמקצועי – לדאוג, לטפח ולשמור שהמקל שאנחנו לוקחים איתנו, ובמקרה שלנו אהבת האדם לצד הטכנולוגיה, ימשיך לעבור הלאה בשלמות. בדיוק כמו שפלי ודליה הנחילו לנו, ועוד ימשיכו להנחיל לנו שנים רבות, בריאות ומאושרות, עם קהילה חמה, מעריכה ועוטפת.
רונן היקר כל הכבוד לך ולכל המתנדבים שבזכותכם נפתח צוהר אל עולם האנשים לקויי הראייה ומשפחותיהם. תרומתכם לאוכלוסיה זו היא ללא גבולות ומסייעת לקידומם ולשיקומם בכל תחומי החיים גם אני מאז יצאתי לגמלאות כמנהלת מרש"ל ת"א, ממשיכה בהתנדבות בעשייה בתחום זה ומשמשת כמנכ"לית האגודה למען העיוור תל אביב -יפו. אשמח להמשך שיתוף פעולה עימך כבשנים עברו. כל טוב לך ולכל מי שלוקח חלק בעשיה המבורכת הזו