חוסר השקיפות כמנוע הצמיחה של השחיתות

מדד השקיפות הבינלאומי של ארגון השקיפות העולמי TI, שפורסם באחרונה, מעמיד אותנו במקום לא מכובד, בלשון המעטה. אנחנו נמצאים בין המדינות שקרובות מאוד לקו האדום – הציון 50, שמתחתיו נמצאות מדינות שממש לא היינו רוצים להידמות אליהן. זו השנה השנייה ברציפות שקיבלנו את הציון 60 – "מספיק", בלשון ציוני בתי הספר. זה ממש לא הציון שמדינת הסטארט-אפ צריכה לקבל ולא המקום שבו היא צריכה להיות. עלינו לשאוף להגיע לציון 88, שקיבלו המדינות המובילות את הדירוג – דנמרק וניו זילנד – ואף גבוה מכך.

הציון הנמוך שישראל קיבלה במדד הוא תוצאה בעיקר של רמת השקיפות הנמוכה בפעילות הממשלה על כל מוסדותיה ומגזירה, שהיא תופעה פסולה ולא טובה, במיוחד בתקופת הקורונה. דוגמה טובה לכך היא החיסיון שהוטל על הפרוטוקולים של ישיבות קבינט הקורונה, שיפוג רק בעוד 30 שנה (!).

רבים מאתנו משתמשים במערכות הדיגיטליות של הממשלה. ככל שממשלה משקפת לאזרחיה – בדיגיטל ובכלל – יותר מידע שמסביר החלטות שלה, חוקים ומידע אישי ששייך לאזרח, כך רמת האמון שלו בה גובר – מה שמעלה את מיקומה בדירוג המדינות השקופות.

כאן עולה עניין השחיתות, הגם שהמדד לא עוסק בכך ישירות. מה שכן, הוא נקבע על פי כל כללי הסקרים האקדמיים המקובלים בעולם, וכולל כמה שלבים, שבוצעו על ידי צוותים שונים ובלתי תלויים: איסוף הנתונים, האימות, עיבוד המידע, ההאחדה של הנתונים והמסקנות. הספרות המחקרית, כמו גם מומחים למדעי המדינה, הוכיחו שיש קשר בין שקיפות נמוכה או לא קיימת לרמה גבוהה של שחיתות שלטונית.

החלק של ה-IT

המדד לא סוקר את הצד הטכנולוגי, אבל הנחת היסוד היא ששקיפות מידע היא תלוית דיגיטציה והנגשת נתונים בכל הממשקים שהאזרחים חשופים אליהם. רמת שקיפות תלויה ברמת הטרנספורמציה הדיגיטלית של מדינות וממשלות, היקף התקשוב הממשלתי, רמת ההתקדמות של יוזמות כגון ממשל זמין, ועוד. כמובן שבניתוח המדדים ובמיקום יש מקום לתת משקל לגודל המדינה ולאופייה, אבל בסופו של דבר, שחיתות היא שחיתות בכל מקום, וכנ"ל שקיפות.

האם מדינת ישראל מושחתת ולא שקופה?

אין תשובה חד משמעית לשאלה זו, למרות ועל אף הציון הלא מחמיא שקיבלנו. בכל מה שקשור לרמת השקיפות, חייבים לציין שבשנים האחרונות יש קפיצת מדרגה משמעותית בכל מה שקשור לאוטומציה של תהליכים והטרנספורמציה הדיגיטלית בשירותים שהממשלה מעניקה לאזרחיה.

כמו בהרבה דברים, הבעיה היא לא טכנולוגית, אלא נעוצה בהחלטה של הממשלה איזה מידע היא משקפת לאזרחיה ומשתפת אתם ואיזה לא. המאבק בשחיתות הוא פונקציה של שקיפות המידע, שכן שקיפות גבוהה יכולה לסמן את נכונותם של השלטונות להילחם בה. לכך יש להוסיף את רמת האכיפה ואת תרומתן של מערכות ה-IT, שיודעות לזהות שחיתות.

ישראל עשתה כברת דרך ארוכה במלחמה בשחיתות. היא רחוקה מאוד מלבער אותה, אבל בשני העשורים האחרונים נחשפו לא מעט שחיתויות, ראש ממשלה לשעבר נכנס לכלא לאחר שהורשע באישומים שנובעים משחיתות, ויש שרים וראש ממשלה שעדיין מכהנים, על אף שיש נגדם כתבי אישום.

עוד הערה שמן הראוי לכתוב כאן היא שרמת השחיתות היא פונקציה של ערכים – עד כמה החברה סובלנית כלפי נבחרי ציבור או אנשים בעלי תפקידים בכירים שנחשדים בשחיתות או הורשעו בגינה, ועד כמה היא מוכנה לתת להם להמשיך בתפקידם.

השופטת בדימוס נילי ארד, יו"רית עמותת שבי"ל – שקיפות בינלאומית ישראל. צילום: ניב קנטור

שחיתות והטיפול בקורונה

השחיתות מתקשרת להרבה מאוד דברים ותחומים שבהם ממשלות מטפלות, ו-ודאי לנושא מז'ורי כמו הקורונה. השופטת בדימוס נילי ארד, יו"רית עמותת שבי"ל, שהיא השלוחה הישראלית של ארגון TI, אמרה בראיון לאנשים ומחשבים כי "היעדר שקיפות בפעולות הממשלה הוא הגורם לחוסר אמון בהתמודדות עם הקורונה". בנוסף, גם היא מוצאת קו ישיר בין רמת שקיפות לא מספיקה מצד הממשלה לסכנה לרמת שחיתות גבוהה, שפוגעת ביסודות הדמוקרטיה.

השורה התחתונה: המדד הבינלאומי מתפרסם בכל שנה. יש לקוות שעד השנה הבאה נצא מהמשבר, תהיה פה ממשלה יציבה ונקבל בו ציון טוב יותר. זה מגיע לנו.