מה עומד מאחורי דירוג ישראל בין הכלכלות המובילות בעולם?

בפורבס פורסם אתמול (ב') מאמר שבו דורגה ישראל במקום ה-19 בין המדינות עם התמ"ג לנפש מהגבוהים בעולם: 43,689 דולר – קצת מעל קנדה, ניו-זילנד, יפן וצרפת.

כאשר דנים במונחי תמ"ג, מקובל לסייג ולומר כי הוא משמש מדד להערכת החוסן הכלכלי של מדינה מסוימת, אבל לא משקף את המציאות הכלכלית האמיתית בה. זאת, משום שהוא לא מתחשב למשל ברמת פיזור המוצר המוביל שאותה מדינה מייצרת ומייצאת. מדינה שהכלכלה שלה מבוססת, לדוגמה, על נפט, אולם יתר התחומים בה כושלים, יכולה להציג תמ"ג גבוה – אבל זה עדיין לא מעיד על החוסן הכלכלי האמיתי שלה.

המציאות בישראל די דומה, אלא שאנחנו לא מדינת נפט, אבל בהחלט אומת סטארט-אפ, כפי שקוראים לנו בעולם. ואמנם, המאמר מציין שאחת הסיבות לדירוג הגבוה שלנו היא היקף הייצוא, שהצטמק בזמן הקורונה, אבל באופן מתון יחסית – הודות לסקטור ההיי-טק.

ההיי-טק מעסיק אמנם רק קרוב ל-10% מכלל המועסקים במשק, אבל המשקל הסגולי שלו הרבה יותר גדול, לטוב ולרע. מה גם שהאקו-סיסטם של הענף משפיע על שורה של מגזרים במשק.

הצד השני של המטבע

מטבע ההיי-טק כולל, כמו כל מטבע, שני צדדים: מהצד החיובי הוא הקטר שיוביל את המשק לצמיחה, אבל מהצד השלילי הוא מחדד עוד יותר את הפערים הגדולים שקיימים בחברה הישראלית – בשכר, במיומנויות ובפער הדיגיטלי. כל אלה הם בין הציבורים והיישובים המבוססים יותר לפריפריות הגיאוגרפית והכלכלית-חברתית.

דו"ח של מרכז המחקר של הכנסת, שנכתב לבקשת ח"כ מאיר כהן (יש עתיד), השווה את שיעור ההשתתפות בשוק התעסוקה ומנגד את שיעור האבטלה בין הפריפריה למרכז. הדו"ח הוגש בסוף 2020, בשיא הקורונה, אבל הוא נעדר את השפעות המשבר, משום שמדובר בנתוני 2019 ושנים קודמות. הוא מראה ששיעור המועסקים במקצועות המו"פ בפריפריה נמוך משמעותית בהשוואה לשיעורם באזור המרכז. עוד נכתב בו שהשכר הממוצע בחברות ההיי-טק במרכז כפול מזה שניתן בענף בפריפריה: 24 אלף שקלים לעומת 12 אלף שקלים – לחודש, כמובן.

הנתונים האלה לא מפתיעים וזאת לא הפעם הראשונה שמתפרסמים ממצאים כאלה. הסיבות לכך מגוונות, ובהן עודף של חברות היי-טק במטרופולינים גדולים כגון תל אביב, ומכאן השקעות רבות יותר שם והפערים הגדולים בשכר.

מה עושים?

הפתרון לאתגר לאומי זה לא יכול להיות מונח רק על כתפי תעשיית ההיי-טק. לראשי הענף יש בהחלט תפקיד חשוב בצמצום הפערים ובהגדלת חלקם של אוכלוסיות כמו נשים, חרדים, ערבים ותושבי הפריפריה בכוח האדם ההיי-טקיסטי, אבל הם בהחלט לא יכולים לפתור את האתגר לבדם. כדי שיקומו מרכזי היי-טק בפריפריה דרושים תשתיות, כבישים, בתי ספר, תחבורה נגישה, מרכזי תעסוקה ועוד. כאן יש לציין את העובדה שישראל אמנם מדורגת במקום טוב בתל"ג העולמי, אבל בכל מה שקשור ליישום תוכניות, אנחנו נמצאים קרוב למקום האחרון. כדוגמה אפשר להביא את פרויקט המעבר של צה"ל לנגב: מבנים חדשים שהוכנו לקראת מעבר יחידות שונות של הצבא עומדים כפילים לבנים, כשהסיבות לכך הן חוסר התיאום בין משרדי הממשלה והעדר התשתיות שצוינו לעיל.

המדינה צריכה להתגייס גם לצמצום המחסור החמור בכוח אדם בהיי-טק. יש אמנם תוכניות של רשות החדשנות, אבל זה לא מספיק: לראייה, דו"ח ההון האנושי של הרשות ושל ארגון סטארט-אפ ניישן סנטרל, שפורסם בשבוע שעבר, מצביע על מחסור של 13 אלף מהנדסים, שהמדינה לא הצליחה לגייס למרות הקורונה, שיעורי החל"ת הגבוהים והפוטנציאל הגבוה של המועמדים האפשריים.

יש עוד בעיה שצריך לפתור: בכנס שערכה אתמול הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דובר על פערים משמעותיים בחברה הישראלית בכל מה שקשור למיומנויות עובדים ומוכנותם למאה ה-21. גם עובדה זו לא חדשה וכבר דובר עליה רבות. אחת ההשלכות של זה היא הפערים בפריון של העובדים: בישראל הוא עומד על 15 דולר לשעה, בעוד שממוצע ה-OECD הוא 35 דולר לשעה. הפרדוקס, שלפיו ישראל היא בין המדינות המובילות מבחינת התל"ג הנפש אבל נמצאת במקום נמוך בפריון, נובע בין היתר מהחוסר באותן מיומנויות, ובפרט בהכנה למקצועות הדיגיטל, באוריינות הדיגיטלית ובשימושי המחשב.

מחקר שנעשה בבנק ישראל והוצג בכנס על ידי ד"ר יובל מזר, חוקר בכיר בבנק, קובע שאם רמת המיומנויות בישראל הייתה דומה לזו שבמדינות ה-OCED, הפריון לעובד כאן היה מעל לממוצע במדינות הארגון.

השורה התחתונה: אנחנו יכולים לטפוח לעצמנו על השכם בעקבות הדירוג הגבוה שלנו בטבלת המדינות המובילות בתל"ג, אבל אסור להיכנס לשאננות, וצריך להסתכל על התמונה הכוללת, של כל המשק בישראל, ולעשות את הצעדים הדרושים לצמצום הפערים. ההיי-טק, כרגיל, יהיה שם כדי להוביל ולסייע.