זיהוי פנים במרחב הציבורי: הנזק גדול מהתועלת

תזכיר הצעת החוק שהונח על שולחן הכנסת ונועד לאפשר לכוחות הביטחון להשתמש בטכנולוגיות של זיהוי פנים ממצלמות הנמצאות במרחב הציבורי עורר, כצפוי, התנגדות של גורמים אזרחיים. אתמול (א') פרסמנו את התגובות של התנועה לזכויות דיגיטליות ושל עמותת פרטיות ישראל. סביר להניח שככל שהצעת החוק תתקדם בשלבי החקיקה שלה, יצטרפו גורמים נוספים להתנגדות, ולא מן הנמנע שהנושא יונח לפתחו של בג"ץ.

ברחבי ישראל מפוזרות מצלמות רבות, כמעט בכל מרחב ציבורי, בכל קניון ובכל מקום שיש בו התקהלות. בניגוד למאגר מידע שעובר בין מחשבים, דווקא ההתנגדות לשימוש במידע שמגיע מהמצלמות חלשה יותר. הצילומים שהן צילמו כבר סייעו יותר מפעם אחת להציל נפשות, לחקור טוב יותר אירועים פליליים וככלל, לתרום לביטחון האישי של כולנו. אלא שהצעת החוק, שהמשטרה מקדמת אותה, לוקחת את נושא המצלמות צעד קדימה: היא מאפשרת לכל גורם ביטחוני, בתרחישים מסוימים, לזהות את הפנים שלנו מצילומי המצלמות הללו ולהשוות אותם עם מאגר מידע כלשהו, שלא מוגדר בהצעה.

המשטרה טוענת שמטרת ההצעה היא לאפשר לה ולגורמי הביטחון בכלל להשתמש בזיהוי הפנים כדי לאתר עבריינים, או במקרים של סכנת חיים. צודקת טענת המתנגדים, שאומרים שממילא, כאשר יש פיגוע או אירוע פלילי, המשטרה מקבלת מיד את הסרטים של המצלמות ומנסה לאתר את האנשים המבוקשים. עד היום, הם אומרים, המשטרה הסתדרה טוב מאוד בלי טכנולוגיות של זיהוי פנים, והצעת החוק לא מנמקת בצורה מספיק ברורה מדוע היא זקוקה לכך כעת.

מה אומרים החוקרים?

בסוף השנה שעברה נערך דיון בנושא בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת, שיזמה מי שהייתה אז היו"רית שלה, ח"כ לשעבר עינב קאבלה. לקראת הדיון הוגש לוועדה דו"ח של מרכז המחקר של הכנסת, שסקר את נושא זיהוי הפנים במרחב הציבורי בישראל בהיבט של הגנת הפרטיות.

בהקדמה למסמך מוסבר כי "זיהוי פנים הוא חלק ממשפחה של טכנולוגיות ביומטריות, העושות שימוש במאפיינים פיזיים, כגון: תווי פנים, קול, טביעות אצבע ורשתיות. טכנולוגיות אלה מעוררת שאלות בדבר האיזונים בין התועלות שבהן לבין החשש מפגיעה בזכות לפרטיות ומיצירת מעקב מתמיד אחר אזרחים". המחקר מעלה כי השימוש במצלמות נפוץ מאד, אבל לא ידוע על שימוש בניתוח וידיאו לזיהוי פנים. כותבי הדו"ח ציינו שאף לא אחד מגורמי הממשלה שהם פנו אליהם מסר שהוא עושה שימוש בכלים לזיהוי פנים. לעומת זאת, הם טרחו לציין שמשטרת ישראל, שגם אליה הם פנו, לא שיתפו פעולה אתם.

אחת המסקנות (הצפויות, יש לומר) ממחקר זה של הכנסת היא שאין בישראל חקיקה ספציפית שמסדירה את נושא השימוש במצלמות, או אוסרת עליו. במילים אחרות, יש כאן שטח משפטי פרוץ, שבו יכולים גורמים שונים להפר את הפרטיות שלנו מבלי שנדע.

עוד ב-2005 המליץ המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז להסדיר את הנושא בחקיקה, אולם דבר לא נעשה. גם מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, התייחס לכך בדו"ח שהוציא בשנה שעברה. זאת ועוד, ציין המבקר, שר התחבורה הקודם, בצלאל סמוטריץ', ביטל את מאגר תמונות רישיונות הנהיגה המצוי בידי משרד התחבורה.

דעה מעניינת של מומחה שהתייחס לנושא היא זו של פרופ' מיכאל בירנהק מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, שבעבר ניהל (יחד עם פרופ' ניבה אלקין-קורן) את המרכז למשפט וטכנולוגיה באוניברסיטת חיפה. הוא מציין את ההבדל הקיים בין אם אדם מודע לכך שהתמונה והפרטים עליו יוכלו לשמש למטרות שונות של זיהוי וחשיפה והוא מסכים לכך לבין אדם שלא מסכים. לדבריו, ברור לכולם שאי אפשר להחתים כל אדם שעובר ברחוב על הסכמתו להיות חשוף לניטור זיהוי פנים.

השורה התחתונה: הטכנולוגיה, שהתפתחה מאוד בשנים האחרונות, מסייעת לשמור על הביטחון האישי שלנו, אבל מהצד השני מאפשרת שימוש מסוכן בה, שמפר את האיזון שבין הצורך בשמירה על הסדר הציבורי ועל הביטחון והצורך בפענוח פשעים לבין הפרטיות. מכאן המסקנה הבלתי נמנעת היא שהנזק שבאפשרות לבצע זיהוי פנים גדול יותר במקרה זה מהתועלת שלו, אם היא בכלל קיימת. לגורמי הביטחון יש ללא ספק פתרונות יותר יצירתיים. ואולי נכון כאן המשפט של השופטים לוורן וברנדייס משנת 1890, שלפיו "הזכות לפרטיות היא הזכות להיעזב במנוחה (The right to be let alone). לתשומת לב הקוראים גדעון סער ועומר בר לב.