מרוץ Spartan Beast: מגיעים אל הדבר האמיתי

אתמול (ג') כתבתי כאן על נבחרת הטאף מאדר, שמשתתפת בכל שנה במרוץ הנושא שם זה, ועושה זאת למען הילדים חולי הסרטן ובני משפחותיהם מעמותת גדולים מהחיים. בחלק הקודם ציינתי שהשנה נבצר מאתנו לטוס למרוץ הטאף מאדר, שנערך בכל שנה במקום אחר בבריטניה – עקב הקורונה, שפגעה בה קשה יחסית. אלא שזה לא הרתיע אותנו, ובחרנו, בכירים בחברות היי-טק ישראליות, להצטרף למרוץ אחר – ה-Spartan Beast. במקום לטוס לממלכה המאוחדת, טסנו לאלפים הצרפתיים.

סיפרתי על שלל אתגרים שעברנו – מטיפוסים לא קלים בכלל ועד למכשולים בסגנון נינג'ה ישראל. הכול עם הרבה כיף ולמען מטרה טובה. אלא שעוד לא סיפרתי לכם על השיא, ובזה עוסק המאמר הנוכחי.

כמה שעות לתוך מסלול ה-Spartan Beast הגענו לדבר האמיתי. ידענו שזה החלק הקשה של המסלול, אבל מה שחווינו בסופו של דבר היה ה-ר-ב-ה מעבר לכל מה שתיארנו לעצמנו שיכול להיות. זה היה ממש מפרך. התחלנו לטפס אל עבר הפסגה, כשזווית השיפוע מתקרבת ל-90 מעלות ודופק הלב מתקרב לעוד-שנייה-נשמע-פה-פיצוץ. בדרך למעלה ראינו, ככל שיכולנו לתת תשומת לב לכך, את מדרונות הגלישה האדומים והשחורים של עיירת הסקי מורזין, שבה התקיים האתגר, ואת הרכבל עם האנשים השפויים שירדו באמצעותו מההר שעליו אנחנו טיפסנו.

מספרים שהקושי במעלה אותו הר, מעבר לזה הפיזי, הוא בעיקר מנטלי. הטיפוס הבהיר לנו מעל לכל ספק את משמעות הדברים. כאן, עלייה אחת נגמרת ומיד עלייה שנייה מתחילה. אם חשבת שהגעת לסוף – תשכח.י מזה! הדרך שמתפתלת מאחור מעודדת את מי שצלח.ה אותה רק עד שמגיעה העלייה הבאה, וזאת שאחריה – עד לפסגה בגובה 1,950 מטרים. ואיזו פסגה: היא משקיפה על היופי הפסטורלי שעל האלפים הצרפתיים ומסביבם, ואולי שיא השיאים – אפשר לראות ממנה את ההר המפורסם והיפהפה מון בלאן.

אלא ששם לא נגמרו האתגרים: כעת עמד בפנינו מכשול טיפוס על רשת חבלים. עלינו עליו, עצרנו במרכזו והנפנו בגאווה דגל כחול לבן. נבחרת הטאף מאדר למען גדולים מהחיים כבשה את הפסגה. עוד פסגה.

לאחר הטיפוס המפרך – דגל ישראל מונף בפסגה. צילום: עידית ג'וס

משם התחלנו לרדת – לא ברכבל, כמו החברים שסיפרתי עליהם קודם לכן, אלא בירידה תלולה ומסובכת, שלא הייתה פשוטה יותר מהעלייה. שרירי הארבע ראשי שלנו עבדו קשה מאוד.

בסיום הירידה המתין לנו אגם עם מי שלגים. לא היה לנו זמן ליהנות מיופיו הפסטורלי, ו-ודאי שלא להשתכשך בו בכיף – משימתנו הייתה לשחות לצד השני של הנהר שחוצה את האגם הזה עם בול עץ ולהחזיר אותו לאחר מכן בסחיבה חזרה לנקודת ההתחלה.

רונן אלבוים בצליחת האגם. צילום: ספורטוגרף

בהמשך, כאשר על פי חישובינו נותרו לנו כשלושה ק"מ לסיום, היינו המומים לראות שלט שמודיע שנותרו לנו הרבה יותר – 10 ק"מ. לרצים 10 ק"מ – או שבעה, ההפרש בין מה שחשבנו שנשאר לנו לבין המציאות – זה נראה די קל, אבל זה לא קל בכלל אחרי המון מכשולים והרבה זיעה.

בירור קצר עם המרשל בפרק זה של המסלול העלה שההפקה שומרת לעצמה את הזכות להאריך אותו – מעין מכשול נוסף, פיזי ומנטלי, ככה על הדרך. ואם כבר במנטליות עסקינן, אז בנקודה הזאת, גם רוחם של הרצים המקצועיים מעט נשברה. כאן נכנסה הרוח הקבוצתית, שלא אפשרה לאף אחד לוותר וגרמה לכולם להמשיך בדרך המכשולים.

נשארו שמונה קילומטרים לעיירה כשאחד מחברי הנבחרת נפצע במהלך מכשול שמפמפם את אמות הידיים. החובשת שלנו קיבעה את הפציעה וחברי נבחרת אחרים אותו לאורך המשך המסלול, עד למפגש עם הפרמדיקים. אחרי שראינו מכשול נינג'ה נוסף, כמה מאתנו היו שבורים עד כדי כך שהם העדיפו לא לעבור אותו ולספוג עונש.

אורן בסון מדלג מעל מכשול האש בדרך לקו הסיום. צילום: גילי חנוך

עברו כבר שמונה שעות וחצי, והיינו עייפים מאוד ורק רצינו להגיע לקו הסיום. והנה, הוא הופיע מולנו, קרוב מתמיד. מה שהפריד בינינו לבינו הוא חומה נוספת – הפעם חומת אש, שתפקידה להעמיד את הפחד במבחן. גם היא לא עצרה אותנו. קפצנו מעליה ועברנו את קו הסיום, סחוטים מעייפות ומהאנרגיה הרבה שהוצאנו, אך מאושרים עד הגג. או עד הפסגה, שממנה ירדנו זה מכבר.

חברי נבחרת הטאף מאדר בסיום עם המדליות. צילום: גילי חנוך

לסיכום, היציאה למסע הזה הייתה רצופה מכשולים, שנבעו מנסיבות שקבעה מציאות הקורונה. מציאות שביטלה את היציאה שלנו לתחרות הטאף מאדר, ושבה ביטולים של טיסות הגדירו את מסלול הנסיעה בכל יום מחדש. הסתכלנו על המציאות בעיניים פקוחות והודענו לה שהיא לא תוכל לנו: למרות המכשולים, נצא גם נצא למסלול עם מכשולים אחרים, למען הילדים חולי הסרטן ובני משפחותיהם מעמותת גדולים מהחיים. וכך היה – ובגדול. להתראות בשנה הבאה.