יש לתבוע את מזהמי הרשת ולהיאבק במנהלי הפלטפורמות

האלימות המילולית ברשתות החברתיות נגד ראשי מערכת הבריאות ונגד רופאים בכירים שוברת שיאים כמעט מדי יום. בין אלו שמטנפים את השיח הציבורי יש כאלו שמגדירים את עצמם כמתנגדים לחיסונים נגד קורונה, ובאופן פרטי נגד חיסוני ילדים. אחת מאלו שספגה איומים נוראיים כבר מראשית מבצע החיסונים היא פרופ' גליה רהב, מנהלת היחידה למחלות זיהומיות בבית החולים שיבא.

בניגוד לרבים מעמיתיה במערכת הבריאות, פרופ' רהב עשתה מעשה אמיץ, שאולי יסלול את הדרך לצמצום התופעה. היא הגישה תביעת דיבה נגד אחת הגולשות, שהציפה את הרשת בדברי נאצה, קללות והשמצות, והכל בגלל תמיכתה בחיסון נגד קורונה ובחיסון ילדים. "את תגרמי להרג המוני ילדים", "את פושעת", "שתישרפי בגיהינום" הם רק חלק מהביטויים שהופיעו בכתב התביעה שהגישה פרופ' רהב. יתר הדברים אינם ראויים אפילו לציטוט. בסוף השבוע הושג הסדר פשרה בין הנתבעת לפרופ' רהב, שבמסגרתו תקבל פרופ' רהב 42 אלף שקלים, שאותם היא תתרום כפי שהודיעה מראש, והנתבעת כתבה מכתב התנצלות, ונימקה את מעשיה ב"סערת רגשות".

לפסיקה זו, שאושרה על ידי בית המשפט, יש משמעות הרבה מעבר לתוצאת התביעה ולסכום הכסף. אף אחד לא חושד בפרופ' רהב שהמניע הכלכלי הוא זה שהניע אותה. אפשר להאמין לנימוקים בכתב התביעה בטרם הושגה הפשרה: "קשה מאוד לשאת את המילים הקשות שהופנו אל התובעת… הפרסומים נשוא התביעה שבחרה הנתבעת להעלות, ולהעמיד לרשות כלל הציבור בפייסבוק, הם תוכן פוגעני ודיבתי וכן גם הקריאה לפגוע בתובעת ו"לשרוף אותה". עוד נכתב בתביעה, "כי אנו מצויים בימים לא פשוטים, כאשר בקו החזית ניצבים רופאים כדוגמת רהב".

הסדר הפשרה צריך לסלול את הדרך לאנשים נוספים שסופגים איומים וקללות ברשת, ולא רק ממערכת הבריאות. ישנה תחושה של הפקרות מוחלטת בכל מה שקשור למה שגולשים מרשים לעצמם ברגע שהם מתחברים למדיה חברתית.

הערך הקדוש של חופש הביטוי הפך כבר מזמן לחופש השיסוי, ולקללות שמיתרגמות לאיומים פיסיים על חיי אדם. האווירה הציבורית הטעונה ממילא, על רקע פוליטי, זולגת גם לתחומים אחרים. אם יהיו עוד הרבה תביעות כאלו, יתכן שייווצר גורם הרתעה. הנתבעת היא אדם פרטי, אם הייתה נגררת למשפט הייתה מבלה חודשים רבים בבית המשפט ומממנת הרבה כסף לעורכי דין.

האחריות של בעלי הרשתות החברתיות

אבל תביעות, ככל שתהיינה רבות אין בהן די. למצב הבלתי נסבל ברשת יש אחראים: אלו שבשם חופש הביטוי מאפשרים את הפוסטים האלימים דוגמת אלו שספגה פרופ' רהב, ויש עוד רבים אחרים לא פחות נוראיים. הכוונה לבעלי הרשתות פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם ומדיות אחרות. הסיבה שגליה רהב היא הראשונה שנטלה את היוזמה נובעת מכך, שמעבר לתחושת התסכול ממערכת המשפט בישראל גם אין עם לדבר, אין כתובת ברורה, ישירה, עם מוקד טלפוני למשל, כפי שנהוג בכל חברה עסקית שמשרתת ציבור גדול כל כך.

נכון שישנו מנגנון של דיווח על פוסטים, ומי שנפגע יכול לבקש להסיר אותם או להתלונן על תוכן פוגעני. אלא שזהו מנגנון שאיש אינו יודע לאן הוא מגיע ומי קורא אותו, והתשובות שאתה מקבל, אחרי שהתלוננת, נכתבות על ידי בוטים, בשפה קרה, טכנית, שאינה מתייחסת לתוכן התלונה שלך, כאשר השורה התחתונה שלה היא החלטה האם להסיר או לא להסיר, או לחסום או לא לחסום את הגולש האלים, ולא רק בנושא החיסונים.

בדיונים לא מעטים שנערכו בכנסת, בהשתתפות נציגי פייסבוק למשל, הם משדרים את הרושם שהם מודעים לתופעה. הם מגיעים מצוידים בנתונים שונים על כמות הפוסטים שהם הסירו, על פעולות שונות שהם נקטו נגד גולשים ועוד, אבל זה לא עוזר לאנשים כמו פרופ' רהב, שאף אחד מהפוסטים המחרידים שנכתבו נגדה לא הוסר, אפילו לאחר הגשת התביעה והסדר הפשרה. פייסבוק גם לא תסיר מרצונה את כל דברי השטנה שנכתבו נגד פרופ' רהב.

צריך גם לשנות את השיח הפנימי אצלנו, שמעניק חסינות מוחלטת לחברות רב לאומיות, בנימוק שהן מפעילות בישראל מרכזי פיתוח שמעסיקים אלפי אנשים. זה נכון, אבל צריך גם להזכיר לאותן חברות, שהמנוע הכלכלי המרכזי שבזכותן הן מרוויחות הוא הגולשים, ומן הראוי שאותן חברות גם יוכנסו למסגרת חוקית של תשלומי מס ושל אחריות משפטית לתביעות. הגיע הזמן, שגם המחוקק הישראלי יתעשת, יפעיל את החוקים הקיימים וירענן את הישנים. התביעה של רהב צריכה להיות בסיס לתיקון חקיקה, שירתיע גולשים אלימים.

קמפיין לניקוי הרשת

צמד השדרים יואב לימור וגלית גוטמן, המגישים תוכניות בוקר בקשת, הכריזו ביום ו' האחרון על קמפיין חדש שהם מתכוונים לעסוק בו בכל תוכנית, שנקרא "לנקות את הרשת". יוביל אותו איש הטלוויזיה דרור גלוברמן, המגיש את תוכנית נקסט. הכוונה היא להעלות את המודעות, להציף את בעיית האלימות ולגרום לכולנו לחשוב פעמיים לפני שאנו מאיימים או משמיצים מישהו, גם אם אנחנו משוכנעים שזה מוצדק. מן הראוי לאמץ את הקמפיין הזה ולהתחיל לנקות את הרשת המזהמת – לא רק את הקירות הווירטואלים שלנו, אלא גם את החיים הפיסיים.