תאונת דרכים

קצב התיקים שמגיעים לפתחם של בתי המשפט, שעניינם סכסוכים בין לקוחות לבין ספקיות IT, הולך וגדל בקצב מדאיג. כמה שנים של שקט יחסי הביאו למחשבה שהנה ענף ה-IT והמחשבים התבגר, כמו גם הלקוחות, והשנים הזכורות לא כל כך לטובה, שבהן כמעט כל מכרז וכל פרויקט הגיעו לכתלי בתי המשפט, חלפו ועברו מן העולם.

למקרים האחרונים שהגיעו לפיצוץ (נס – בתי המשפט; טלדור – ערעור על מכרז משרד המשפטים; טלדור – מע"צ; טלדור – רכבת ישראל – ערעור על אי זכייה במכרז) יש קו משותף אחד: הלקוח הוא ממשלתי-ציבורי, וזה ממש לא מקרי כנראה. קו משותף נוסף הוא מכרזים שנושאים אופי של מחיר קבוע, עם התחייבויות ארוכות טווח, שאינם תואמים, כנראה, את אופי העבודה של משרדי הממשלה. עוד מכנה משותף הוא ערעור על אי זכייה במכרז, שמבוסס על חוסר אמון בסיסי שקיים אצל חלק מהחברות ביכולת של ועדות מכרזים לקבל הכרעה נכונה ואובייקטיבית. לתחושה הזו תרמה לא מעט פרשת תעודות הזהות של משרד הפנים ו-HP, שהתנהלה במשך שנים בבתי משפט – ולא רק בגלל הספק במקרה זה.

המכרזים המגיעים לבתי המשפט ויוצרים הד תקשורתי שלילי גורמים נזק לא רק לספק, אלא למגזר שלם של מיקור-חוץ בשירותי תוכנה ובפרויקטי ERP. זהו תחום שכל האנליסטים צופים שלא ייפגע בגלל המיתון, אולם כאשר הם כתבו את ההערכות הללו – הם לא לקחו בחשבון גורמים חיצוניים, שאין לאף אחד שליטה עליהם: תביעות משפטיות הדדיות בין ספק ללקוח. מצד שני, לא קיימות חלופות טובות יותר בזמן מיתון לביצוע פרויקטי מיחשוב שלא על ידי מיקור-חוץ, בוודאי שלא עבור גופים ממשלתיים-ציבוריים. המסקנה הלא מעודדת היא, שאם לא תהיה רגיעה הדדית, אנו צפויים בקרוב למצעד כמעט שבועי של ספקים ולקוחות בדרך לבתי המשפט.

הרקע לתביעות גם הוא זהה: הלקוח הציג דרישות מסוימות בתחילת הדרך, הספק הגיש הצעות שמתאימות לאותו זמן, וסביר להניח שהיו לו כל הכוונות לעמוד בהן. מה שקורה מכאן ואילך נתון לפרשנויות – תלוי עם איזה צד אתה מדבר. אבל בכל המקרים האחרונים יש משהו שלא היה עד כה: רמת הכעס וחוסר שביעות הרצון, שלא לדבר על התבטאויות חריפות יותר כלפי הספק מצד נציגי הלקוחות, הממשלה והמגזר ציבורי, הן ברמות שלא ידענו עד כה.

הספקים והממשלה צריכים לשבת ביחד

הוויכוחים אינם עקרוניים, אלא עוברים לפסים אישיים. אם היועץ המשפטי של מע"צ מאשים במכתב רשמי את טלדור, כי נטשה את הפרויקט, ואם מנמ"ר משרד המשפטים מתאפק בתגובתו כדי לא לומר דברים חריפים ביותר על הספקים – משהו כאן השתבש במערכת היחסים בין הספקים ללקוחות, במיוחד במגזר הציבורי-ממשלתי.

לפחות בפרשת משרד המשפטים שני הצדדים כבר הפיקו בדיעבד את הלקחים: מכרזי Fix Price באופן שנעשו, כנראה לא מתאימים למגזר הציבורי-ממשלתי, אלא אם כן מדובר במוצר תוכנה או חומרה מוחשי. אבל מתוך עיון בכתבי הטענות שמוגשים לבתי המשפט, או תגובות הצדדים בטרם הגשת התביעות, נראה, כי הבעיה הרבה יותר עמוקה ושורשית: על הממשלה לקיים דיאלוג הרבה יותר פתוח עם הספקים, כפי שהיה מקובל בשנים עברו.

אצל חלק מהספקים שנקלעו לסיטואציה של משבר ופנייה לבתי המשפט ישנה תחושה לא טובה של כוחניות יתר בקרב חלק מהלקוחות במגזרים אלה. מצד שני, אצל חלק מהמנמ"רים במגזר הממשלתי ישנה תחושה שחלק מהספקים מרשים לעצמם יותר מדי, נוטלים סיכונים בלתי מחושבים מתוך הנחה "שיהיה בסדר". מאחר והטראומה מהופעה בפרק נכבד בדו"ח מבקר המדינה הולכת ונעשית גדולה, התגובות הן בהתאם. מנהלים במשרדי ממשלה וציבור לא מהססים לפוצץ הסכמים וללכת לבתי המשפט, ונימוקיהם כמובן עימם. גם התעשייה צריכה לעשות חשבון נפש ולהסיק מסקנות עקרוניות, מבלי לשבור חלילה את עקרון התחרות בתוך הענף.

ככל שה-IT הולך ומשתלב בפעילות הסקטור הציבורי ממשלתי, וככל שפרויקטי תשתית גדולים הולכים ומתקדמים, רמת הרגישות בקרב מקבלי ההחלטות במוסדות אלה היא גבוהה ביותר. תחום האחריות בפרויקטים אלה כבר מזמן חורג ממשרדו של המנמ"ר באותו מגזר. לפרויקט שותפים הלקוחות של אותו משרד, העובדים והמנהלים, שלא לדבר על הלקוחות החיצוניים – האזרחים.

כל אלה מובילים למסקנה, כי שני הצדדים – הספקים מצד אחד, והממשלה באמצעות ראשי ארגון המנמ"רים, ואולי בסיוע של החשב הכללי וסגנו, טל הרמתי, מצד שני – צריכים ליזום באופן דחוף דיון עם התעשייה כדי ליישר קו. בסופו של דבר, שני הצדדים נוסעים על אותו כביש ויש להם יעד משותף. חוסר הידברות יגרום לתאונות דרכים קשות, כגון התקרית האחרונה שבה מעורבת טלדור ומע"צ. ויפה שעה אחת קודם.