לצמוח בט"ו בשבט

מטרי עוז ניתכים בזעף. טיפות המים מרצדות ונוקשות על גבי זגוגיות בחלונות הבתים, גולשות לאיטן ומרוות את האדמה הצמאה והצחיחה. בסופו של דבר הן הופכות לשלוליות גדולות של רפש ובוץ. הכפור, שהשתרר ביום סגריר, הקפיא את הכול. ככל היקום והבריאה העטופים עתה בדממה עמוקה, מכורבלים ומכונסים בתוך עצמם, כשומרים על סודות פלאי היצירה ורזי בראשית, עומד לו מבוייש ונכלם, רווי דיכאון ועצב קודר – האילן. ערום וחשוף, שחוח ורטוב, ניצב בקומה קורסת, ושותק שתיקה רבת משמעות, שתיקה מלאת רז ומסתורין.

זה מכבר נשרו מהאילן עלי השלכת. עזבוהו לנפשו, הבאישו ונמקו. כל זכר לא שרד מהם. ענפיו בגדו בו, גדולים כקטנים, בפרוס עונת הקרח. במקום לכסותו במעטה סמיך של עלים ירוקים, להחם לו קמעה, נטשו אותו מבודד, הפקידו אותו לסופת הקור החודר עד למח עצמותיו. דומה האילן עכשיו למת מאובן. אף טיפת רוח חיים אין בו. נערמים על העץ רגבי שלג וכל כולו קופא מקור. אף סימן של חיים לא ייראה בו. מצבו כלאחר ייאוש. דומה, שגזר דינו נחרץ: נבול יבול. במקרה הטוב, יצלחו ענפיו להסקה כאשר יתייבשו מלחלוחיתם.

מראה האילן, חזותו בעונת החורף, נוגע ללב. רחמים נכמרים עליו כשהוא נלפת במאבק איתנים מול סופות הסער, שודדי פירותיו, שהסתערו עליו במלוכד. התקיפוהו מכל עבריו בצליפות חדות של מטרות עוז ובחיצי כפור שנורו ללשד לבו. דומה כאילו כל רגע עומד העץ להתמוטט וליפול, הכול בהתאם לקצב הרוח החזקה השורקת ועושה בו כטוב בעיניה.

אך הנה שם.. שם… במעמקי תהום, במצולות האדמה האטומה, כבר עולה ביום זה השרף באילנות. בשעה מייאשת זו עצמה כבר יונק לשד השורשים את מיץ ההפראה. ממעל אין כל היכר, שום סימן חיים מיוחד לא נראה, הכול כמקדם מכוסה בלובן: האדמה, העצים, הענפים, הצמרת. שום תקווה לא נראית באופק. אך שם בפנים, עמוק, בבטן האדמה, שם כבר מתרוננת צמיחה חדשה, חיים חדשים, השרף עולה באילנות. יום חג הוא יום זה: ראש השנה לאילנות, האילן חוזר לאיתנו ושב לכוחותיו הקודמים. מעתה יתחיל שוב בחיים פוריים. משרף זה המחלחל בו, עוד ישגשג ויפרח, ילבלב ויגדל. הנה יתפזרו העבים וחמה תפציע. הכפור והשלגים יפשירו, יימסו. גם הביצות העתידות להיקוות סביבו, גם הן תתייבשנה. עוד יוריקו סביבו מכל עבר נאות דשא, תלמי השדות יעטפו בר, והנה עוד מעט ינץ הציץ, יצא הפרח ויגמלו עסיס פירות תנובתו.

אמנם עוד יחלוף זמן נכבד עד שיתאושש האילן בשלמות, עד שיעטה מחדש מעטה סמיך של עלים ירוקים ורעננים, מפיצים ריחות בושם. ברם התחדשותו מתחילה כבר היום. אין הוא ישן עוד שינה עמוקה, אינו עוד משותק, מאובן. דם רענן זורם בעורקיו, הוא חי!

כך היא גם תכונתו של האילן העתיק, רחב הגזע ורב הפארות: עם ישראל.

בהשקפה חיצונית נדמה שלבסוף יתמוטט האילן העתיק ולא יחזיק מעמד. שהרי הגרזן ניתך עליו פעמים אין ספור. אומות העולם אינן מוכנות להעניק לו אפילו זכות קיום מינימלית. תמיד הוא שחוח ושפל בעיניהם, נחות דרגה. ככה בכל דור ודור עומדים עליו לכלותו. בתוך כל מערבולת עולמית נסחף העם הזה, נשחק בין אבני הריחיים של המעצמות הגדולות, גושים אדירים מתחרים בשנאת ישראל. שאון גלי העמים משליך תמיד את האומה היהודית אל הים האכזר.

ויותר מקיומו הפיסי, נמצא מעמדו הרוחני בשפל המדרגה. חלק הארי ממנו מעורטל לחלוטין מהמחלצות שקיבל בסיני. נבצר מהעם העייף והיגע, מרוב צרות ורדיפות, להתקומם נגד הטמיעה בנכרים, ונגד הירידה הרוחנית בכללה. לכאורה, מצב של גסיסה. אך לא. באותם מקומות נסתרים אשר אין עיני שכלנו רואות, מקומות אשר משם יונקים אנו מרץ ועוז להמשיך ולהתקיים כל רגע, בצינורות טמירים ונעלמים, שם כבר האירו פני הדור. שם כבר מתנוצצים זיקוקי אור הגאולה.

למראית עין הכול מכוסה במעבה החושך והערפל. הסתר בתוך הסתר. אך לאמתו של דבר, כבר מתנוצץ אור צח ובהיר בשחקים, השרף כבר עולה באילן. עוד יתאושש הגזע הרחב, עתיק היומין ורב הפארות. עוד נכונים ימים טובים לישראל.

עץ זקוק לארבעת היסודות כדי להתקיים: אדמה, מים, אוויר ואש (שמש). בני אדם, בדומה, זקוקים לאותם ארבעה יסודות. למשל אדמה: יש לנטוע את שתיל העץ באדמה, בצורה יציבה. האדמה מספקת מזון לצמח וגם מקום להתפתחות השורשים. הדבר נכון גם לגבי בני האדם: האדם יכול להיראות כמצליחן כלפי חוץ, יש לו בית יפה ומכונית מפוארת. אך אם שורשיו דלים, החיים מזמנים לו אתגרים שהוא אינו מסוגל להתמודד איתם. האדם לבדו עלול לנטות עם כל משב רוח אופנתי ונטייה זו עלולה להביא לאובדנו. אך אם אדם, בלי קשר לעושרו ולמעמדו, קשור לקהילה ומחובר לשורשיו, גם הרוחות החזקות ביותר שינשבו, לא יצליחו להזיזו ממקומו.

בני אדם זקוקים לבסיס יציב, שיכול לספק להם ערכים ומוסר ולתמוך בהם בצמיחתם. בעולם עמוס גישות שליליות לעייפה, אנו זקוקים לחוף מבטחים, אליו נוכל לחזור ולשאוב כוחות חדשים. קהילה מספקת מגן בלתי חדיר, בית, בו אנו יכולים להיות עצמנו, בו מותר לנו לטעות ועדיין יקבלו אותנו, יאהבו ויטפחו אותנו. וכן אש (שמש): עץ זקוק לאש=אור שמש כדי להתקיים. אנרגיית האור הנקלטת, מפעילה את תהליך הפוטוסינתזה, תגובה כימית החיונית לצמיחת העץ.

בני אדם, גם הם זקוקים לאש – לחום, על מנת להתקיים. זהו חום הידידות של המשפחה והקהילה. אנשים קולטים אנרגיה מחברים, עמיתים, בני משפחה, שכנים ושותפים והופכים אותה לזהות ולפעולות. כל המצוות והטקסים של היהדות, קשורים קשר הדוק למשפחה ולקהילה, החל מחגיגת הלידה, דרך בר מצווה, נישואין, חינוך וכו'.

ט"ו בשבט, זה הזמן לצמוח!
בחג האילנות השנה, נשאל את עצמנו: האם אני מקבל את המזון והמרחב הרוחני לו אני זקוק כדי לצמוח, או שאולי העץ שלי עמוס לעייפה במידע מיותר ובחומרנות? האם אני חלק מקהילה חזקה, המספקת חום וסביבה מזינה? או שאולי אני דמות אנונימית ביקום אורבני ואינטרנטי?

ולא פחות חשוב: האם אני צופה קדימה ויודע שהענקתי מעצמי עבור הדורות הבאים?