הדרמה בבריכת השחייה הסינית

אודה ולא אבוש, לא צפיתי בשידורי האירועים הספורטיביים שהתרחשו באולימפיאדה בסין. אמת, גם דרך אירועים אלה ניתן להבחין בנפלאות הבריאה (למשל: טקס הפתיחה המרשים), אך בפשטות – היו לי דברים חשובים יותר לעשות. אבל כיוון שאני לא חי בתוך בועה, הדים מהאירוע, שהוגדר כמרכזי, הגיעו אליי מידי פעם. קשה לסכם אירוע שהכיל בתוכו הרבה אירועים, אך, למיטב הבנתי, האירוע הדרמטי ביותר בבייג'ין היה משחה השליחים ל-400 מטרים. המשימה באירוע כזה מתחלקת בין ארבעה שחיינים, אך הופכת את השחייה מתחרות אישית לקבוצתית.

הקבוצה מארצות הברית, שלה היה שותף אלוף העולם, מייקל פלפס, פיגרה לאורך כל המשחה. השדרנים והפרשנים הגיעו די מהר להחלטה חד משמעית: צרפת מנצחת. ואכן, צרפת הובילה בגדול כשהגיע זמנם של השחיינים האחרונים במשחה לזנק למים. השחיין הצרפתי האחרון בקבוצה לא "נח על זרי הדפנה" ואף הגדיל את הפער. "לא תהיה כאן הפתעה, אני חותם לכם, הזהב לצרפת", הצהיר השדרן הישראלי, וסביר שכמוהו חשבו כל השדרנים והפרשנים בעולם.

ואז, 20 מטר לסיום, קרה הבלתי יאומן!

השחיין האמריקני האחרון החל להאיץ, כאילו פתח מבערי טורבו. היה מרחק של כ-2 מטרים בינו לבין השחיין הצרפתי, אינסוף במונחי שחייה מקצועית, שבה כל שנייה קובעת. ובכל זאת, האינסוף הזה נסגר אט-אט, וברגע האחרון השליך האמריקני את זרועו ונגע בקיר הבריכה ראשון. אחרי שפיגרה לאורך כל המרוץ, ארצות הברית זכתה במדליית הזהב, כשצרפת המאוכזבת, שהובילה לאורך כל הדרך, נדחקת למקום השני, המכובד אך נטול הזוהר. (בבדיחות מספרים, שפעם התקיימה תחרות בין אצן אמריקני לרוסי, והאמריקני ניצח. חדשות מוסקבה דיווחו שהאצן האמריקני הגיע למקום הלפני האחרון, והרוסי הגיע למקום השני המכובד…). משחה השחייה המרתק הזה ניחן בכל התכונות שהופכות אירוע עם משמעות מהותית למשתתפיו בלבד, לאירוע סימבולי ורב לקחים.

זה לא נגמר עד שזה לא נגמר
אם השחיין האמריקני האחרון היה מחליט להתייאש וזהו, ארצות הברית באמת לא הייתה זוכה במקום הראשון. אבל הוא שחה כאילו יש סיכוי, וזה מה שנתן לו את הסיכוי. כמה מאיתנו מעיזים להתנהג כאילו יש סיכוי, כשדעת הרוב אומרת שאין? אנחנו מוותרים על חלומות כי אנשים צוחקים על חוצפתנו, מתייאשים מפרויקטים לא גמורים כי ההיסטוריה מוכיחה שאי אפשר לסיים אותם, מפסיקים להתאמץ כי ממילא אנחנו בפיגור, וסטטיסטית, מה הסיכוי שנצליח?

כיום ברור לכולם, שסטטיסטית צרפת הייתה אמורה לנצח באותו משחה השליחים, אבל למעשה, ארצות הברית ניצחה. היא ניצחה פשוט בגלל הכוח להמשיך הלאה במלוא הקיטור בפוקוס מוחלט ובלי להתענות בספקות עצמיים, גם כשאתה בפיגור עשרים מטרים לפני קו הסיום.

חז"ל לימדונו: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". לעולם, אסור להתייאש אפילו כשהמצב נראה אבוד. אמונה היא גורם חשוב מאוד בהשגת המטרה, ויכולה לטעת באדם כוחות עצומים.

השלם גדול מסכום חלקיו
משחה שליחים הוא אירוע קבוצתי שבו כל אחד קובע. זה לא משנה אם אתה מייקל פלפס, הסופרסטאר העולמי, ששוחה את הקטע הראשון, או שחיין אלמוני ששוחה את הקטע האחרון, ובמקרה הזה מציל את המצב. רוב הפעילויות בחיים מערבות מאמץ קבוצתי, מה שאומר שמשחה שליחים הוא חיקוי נאמן למציאות, יותר מאשר משחה אישי. רוב הזמן, אנחנו צריכים לדעת שעלינו לא רק לעשות היטב את החלק שלנו, אלא גם לצאת מהמים בזמן ולתת למישהו אחר להמשיך. זה לא משנה אם אנחנו חושבים שאנחנו מוכשרים יותר או פחות מעמיתינו למשימה, לכל אחד יש את החלק שלו, ואף אחד לא יותר חשוב מהאחר. אתה אף פעם לא יודע מי יפתיע אותך ויהיה גיבור היום, אז רק תוודא שכולם מקבלים הזדמנות הוגנת.

לבד זה לא ילך
לכל אחד מאיתנו יש גם מטרות אינדיבידואליות, לא רק כאלה שהן חלק ממאמץ קבוצתי. בדרך כלל, גם במטרות הללו נזדקק לעזרה מאחרים. מייקל פלפס האגדי שחה באולימפיאדה הזו במטרה לשבור את השיא של מרק ספיץ שזכה באולימפיאדת מינכן בשבע מדליות זהב. כדי לשבור את השיא, פלפס צריך היה לזכות במדליית זהב בכל משחה שבו הוא השתתף. מכיוון ששלושה מהם היו משחי שליחים, החברים שלו הצילו את החלום הפרטי שלו לשבור שיא. זה לא ממש מפתיע: גם אם החלום שלנו הוא פרטי ואנוכי לגמרי, גם אם אנחנו רוצים להשיג אותו בבדידות מזהרת, אנחנו זקוקים לעזרה מאחרים כדי שהמגדל באוויר ירד אל הקרקע. בקיצור, אל תחשבו שאתם יכולים לעשות את זה לבד. אתם לא.

חז"ל לימדו אותנו שלא ניתן ליטול את ארבעת המינים (אתרוג,לולב,הדס…), אם הערבה, שנחשבת לפחותה שביניהם, חסרה באגודה או פסולה.

הכה את המומחה
פרשני שחייה נחשבים ברחבי העולם, אנשים עם ניסיון וידע אנציקלופדי בתחום, העניקו את מדליית הזהב לצרפת כמה שניות לפני הסיום, בביטחון בלתי מעורער. אז מה? בסופו של דבר הצרפתים קיבלו מדליה אצל הפרשנים, והאמריקנים קיבלו מדליה באולימפיאדה. ברור לכולנו מה עדיף? כולנו נוטים להעניק יותר מידי חשיבות לדברי פרשנים בחומים שונים. הפרשן הצבאי אומר כך… המומחה ליחסים בינלאומיים טוען אחרת… המבין בענייני אירן חוזה בביטחון… לא משנה כמה אתה מומחה, אין לך כדור בדולח לחזות בו את העתיד. זכרו את הביטחון המוטעה של פרשני השחייה בפעם הבאה, כשהאזנה למומחה מאיימת להכניס אתכם לביטחון יתר או לפאניקה. כולכם ודאי יודעים למי ניתנה הנבואה, מאז שחרב בית המקדש…

עובד ממאמר של נועם אשר