התנינים בכו עם שחר

ג'ק סטון בן ה-77 היה מיליארדר כבד. כבר מגיל 16 האף שלו הריח כסף, כסף גדול. הוריו היו חנוונים אפורים וחרוצים בעיירה אמריקנית זנוחה. בתור ילד הוא זוכר את אביו בסוף יום עבודה מתיש סופר 57 דולרים במטבעות, תוחבן לארנק, ופונה לסדר קופסאות שימורים במדפים וחלב במקרר. "אני בחיים לא אהיה חנווני", גמלה החלטה בליבו של סטון הצעיר. "אלה חיים עלובים, שעמום נורא, ובקיצור בלי עתיד כלכלי רציני. כשארגיש עצמאי, אסע לניו-יורק ואתחיל להתערבב בעסקים".

אמר ועשה. בגיל 17 נפרד מהוריו ונסע לניו-יורק. "אני חוזר אליכם מליונר", הבטיח להוריו המודאגים, שתחבו לכיסו 22 דולרים, כמה כריכים ובקבוק שתייה. הוריו לא ידעו האם מהלכיו נבעו מאומץ, נחישות או יצר התאבדות, אבל עובדה היא שהם… הקפיצו אותו לרשימת עשרת העשירים בארצות הברית.

תתפלאו, אבל העסקה הראשונה של סטון ג'וניור הייתה רכישת 500 תנינים שהובאו לארצות הברית לתעשיית הארנקים. כשהגיע לניו-יורק, הבחין במודעה בעיתון: "לאנשי עסקים עם יוזמה, לרכישה 500 תנינים לצורך תעשיית הארנקים, במחיר מציאה". הוא חייג, התמקח מעט בטון נחרץ ולבסוף נענה: "מחיר כל תנין – 800 דולרים".

"קניתי", אמר ג'ק, ולא ידע מהיכן הוא מגרד 400 אלף דולרים. אך מהר מאד הוא התעשת, איתר שלשה מפעלי עורות והציע לבעליהן עור תנין במחיר מציאה, 20% פחות ממחיר השוק.

ג'ק תיווך בין בעלי המפעלים לבין צייד התנינים. הוא ניהל עמו משא ומתן מתיש, שבמהלכו הוריד את המחיר ל-550 דולרים לתנין. "אני מייצג שלשה מפעלי ענק לעורות", אמר לצייד הפורטוריקני, "תרד במחיר, ואני הופך אותך למיליונר", לחץ עליו תוך נפנוף כמות של ביטחון עצמי צפוף שיכול היה להפעיל כמה תחנות רוח. המבט האמין שבעיניו, הקסם האישי, הכריזמה וכושר השכנוע עשו את שלהם.

כבר בעסקה הראשונה שלו הרוויח הנער האלמוני סכום נכבד, והפך במהרה לידידם הקרוב של תעשייני הארנקים והעורות. מכאן קצרה הייתה הדרך להשקעה ביהלומים, ברהיטים, בנפט, וכמובן – בנדל"ן.

60 שנות עסקים מוצלחות ביותר עברו על ג'ק סטון, במהלכן צבר רכוש עתק וריפד בכמה מאות מיליוני דולרים את חשבונותיו. לדאבון הלב, לא היה לו זמן להקים משפחה. הוריו נפטרו ושני אחיו המבוגרים שוכנו אחר כבוד בבית אבות סיעודי. סטון, היה בשורה התחתונה, רווק זקן שלא ידע מה לעשות עם הכסף שלו…

בערוב ימיו צץ רעיון מטורף במוחו: הוא שכר כמה קבלנים וביקש שיבנו לו ארמון בן 120 חדרים. "אני רוצה גם גינת ענק של פרחי נוי ועצי פרי, וגם בריכה גדולה ל…". תוך שנה הוקם ארמונו של סטון, ומסביבו גנים לתפארת, מפלים ומזרקות.

יום אחד ביקש ממזכירתו, להזמין כ-100 חנוונים שהכירו את הוריו לסיור בארמונו. החנוונים לא הבינו מה פתאום נפל בגורלם להיות אורחים של אדם חשוב כמוהו. סטון לא נתן להם להסס, וצירף לכרטיס ההזמנה העשוי עור תנין, גם כרטיסי טיסה.

והם הגיעו כולם, עד האחרון שבהם.

שלוש שעות נמשך הסיור בארמונו של סטון. החנוונים כבר היו תשושים אך לא פסקו מלהתלהב מהעשירות המהממת ומנפלאות הבריאה. בגני הפרי, נשמתם כמעט נעתקה מן האדריכלות המדהימה, מהמרקם הססגוני של הצמחים והמפלים.

כשהגיעו לבריכה תכולה בוהקת בשמש במרכז הגינה, פתח סטון במונולוג אישי: "אני, ג'ק סטון המיליונר, נולדתי לזוג הורים חנוונים. הם עמלו קשה לפרנסתם יומם ולילה. אתם מכירים את העבודה, את מתח הרווחים הנמוך, הלקוחות המעצבנים, הסחורה שמתקלקלת, החובות לספקים. בקצור פרנסה קשה! הורי היו עבורי, בין השאר, בית ספר הכי טוב כיצד לא לעשות עסקים. החלטתי כבר בנעורי, חנווני אני לא אהיה. ועכשיו שימו לב…".

סטון לחץ על כפתור סמוי בדופן הבריכה, בקרקעיתה נפער פתח עגול, ומתוכו גלשו למים… 20 תנינים אימתניים.

"ידידיי החנוונים. העסקה הראשונה שלי הייתה רכישת 500 תנינים, הייתי אז בגיל 16, העסקה הצליחה ומשם המשכתי לדהור קדימה. כיום אני איש זקן וערירי. אין לי בנים, ואין לי למי להוריש את הוני. החלטתי מתוך מחווה להורי, שהיו חנוונים חרוצים ונקיי כפים, להעניק לאמיץ שבכם מחצית מהוני, אבל בתנאי אחד… כל שעליו לעשות הוא לקפוץ למים ולחצות את בריכת התנינים עד לגדה השנייה, 30 מטרים בסך הכול. אחר כך עליו לבקש בקשה אחת, רק בקשה אחת, ואני אמלא אותה… שימו לב, האמיץ מבינכם יכול לזכות בהון עתק, אבל מותר לבקש רק בקשה אחת".

החנוונים היו המומים, סטון דמה בעיניהם לחולה נפש. התנינים צקצקו במים, מחיכים בתניניות אכזרית. איש לא ההין לעשות צעד נוסף והם בקשו לסיים את הביקור. "חבל", אמר סטון, ופנה לעבר מנחת המסוקים.

לפתע נשמעו זעקות והבריכה הפכה גלית ורועשת. אחד החנוונים נראה שוחה ונאבק בתנינים באומץ רב, תוך שהוא מתקדם לעבר הגדה השנייה. הנשיכות והשריטות שעשו בו התנינים, האדימו את המים, אך הוא לא נואש. דקות ארוכות נמשכה הסצינה המזעזעת עד שהחנווני, מרק שמו, נחלץ פצוע, נשוך, זב דם ונאנק מכאבים.

סטון היה מרוצה עד הגג. "מרק ידידי, הרופא כבר בדרך אליך. ועכשיו מה שנותר לך הוא רק לבקש בקשה אחת ואני אמלא אותה".

החנוונים קינאו במרק ידידם, שהיה על סף זכייה בהון עצום! מרק הפצוע זקף את ראשו המדמם ופלט בחרחור: "אני רק רוצה לדעת מי החצוף שדחף אותי למים.".

סטון היה מאוכזב: "מרק, יקירי, אנחנו נחקור מי דחף אותך למים להתמודד עם התנינים, אך צר לי, חבר – ניצלת את זכותך לבקשה אחת. יותר כבר לא תוכל לבקש".

אחיי ורעיי, הסצנה המזוויעה בארמונו של סטון המטורף היא אנלוגיה מדהימה לכל יהודי בר דעת שהרי העולם הזה הוא בריכה של תנינים. בן אדם מסכן, מפילים אותו לבריכה והוא נלחם על חייו. לבסוף מצליח לצאת ממנה שרוט וכאוב, אבל חי. בורא עולם אומר לו: "בני יקירי, אני מעריך את המאבק שלך, כל הכבוד על הנחישות והמאמץ, אני רוצה להעניק לך עולם ומלואו מן השפע האינסופי שלי". נו… ומה משיב הבנאדם? "אני רוצה לדעת מי דחף אותי למים".

אדם חכם מנצל את הייסורים שלו כדי לזכות בנצח. החכם עונה לבורא: "אתה דחפת אותי למים ואתה גם הצלת אותי. עמדתי בניסיון החיים בגבורה, אבקש חלק לעולם הבא – מקום טוב בגן עדן". זה כל ההבדל בין חכם לטיפש.

חוץ ממרק החנווני שנטרף מעט, אפשר לומר שהנטרף האמיתי בסיפור הוא סטון קשישא, שלאחר פטירתו הותיר 10 מיליארד דולרים לטובת ארגוני "צער בעלי חיים". מזכירתו אמרה שנדמה לה שהתנינים שלו הזילו דמעות באותו מעמד, כנראה שבעיקר עליו.

עובד מסיפור של קובי לוי.