חוסר השוויון בין הרשויות המקומיות עובר גם דרך הפער הדיגיטלי

ראשי השלטון המקומי משביתים היום (ב') את השירותים המוניציפליים בשורה ארוכה של ישובים: ממערכת החינוך ועד לפינוי אשפה, מקבלת קהל ועד לפעילויות תרבות וספורט, ועוד. זאת, במחאה על כוונת הממשלה לקחת מהן כספים – רווחים מארנונה על עסקים, ולטענתה להעביר אותם לרשויות חלשות, במסגרת "קרן הארנונה". המטרה של הממשלה היא שאותן רשויות, שכיום לא משתלם להן לאשר בניית בניינים, עקב הארנונה הנמוכה יותר מאשר הארנונה לעסקים – יקבלו תמריץ לעשות זאת, באמצעות הכספים שיגיעו מהרשויות החזקות.

אחת המחלוקות היא מי ינהל את הקרן. ראשי השלטון המקומי מתנגדים לכך שהממשלה תקבע כמה כסף יועבר מכספי הארנונה של הרשויות המבוססות לאלה החלשות. הנושא כבר הוציא לרחובות תושבים רבים מישובים שונים, שלא מוכנים שכספי הארנונה של העירייה שלהם יחולקו על פי החלטת פקידי ממשלה, ולא על ידה.

הפערים בין הרשויות המקומיות בישראל הם חלק מהפערים החברתיים והדיגיטליים, שקיימים כבר שנים, שלא לומר עשרות בשנים, ואף מאז קום המדינה. מקורם, בין היתר, במאבק מתמיד בין השלטון המקומי לבין הממשלות, כל הממשלות, שמסרבות לתת להן עצמאות ניהולית רחבה יותר. זה בא לידי ביטוי בתקציבים, שמטבע הדברים מצויים יותר אצל הרשויות המבוססות.

עיקר הפער הוא בהעדר מקורות ארנונה מעסקים ברשויות החלשות, העדר אזורי תעסוקה והיי-טק בהן. אמנם יש רשויות מקומיות בפריפריה שיש בהן היי-טק, כמו מפעל אינטל בקריית גת או כמה מפעלים במגדל העמק, אבל מספר החברות בענף שנמצאות באזורים אלה זניח לעומת מספרן בגוש דן, בירושלים ובחיפה. זה אומר שבהכרח, רשויות אלה מקבלות פחות ארנונה מעסקים.

המצב – תוצאה של חוסר בהשקעות ממשלתיות

בחלק מהרשויות שאין בהן אזורי היי-טק, הסיבה לכך היא העדר או מחסור בתשתיות תקשורת ומחשוב, במידה רבה כתוצאה מהזנחה ממשלתית. תשתיות אלה הן תנאי להקמת חברות בתחומים רבים מאוד, ובטח חברות היי-טק. חברת היי-טק לא יכולה לפעול בהעדר אינטרנט בתעבורה מספקת, למשל.

אלא שהסיבה לך לא רק תקציבית, כי אם גם רגולציה חונקת וביורוקרטיה ממשלתיות. סיבה נוספת נמצאת ברשויות עצמן: חלק גדול מהרשויות החלשות סובלות מניהול לא יעיל, וגם זה משפיע.

המצב העגום של התקנים למנמ"רים ברשויות המקומיות

נתון לכאורה אחר, אבל לא כזה שאינו קשור למה שכתוב כאן, הוא שמתוך 285 הרשויות המקומיות בישראל, רק ב-80 יש מנמ"ר מכהן בתקן רשמי מלא, או כזה שעובד מטעם קבלני משנה. העדר דיגיטציה של תהליכים, חוסר נגישות דיגיטלית של העירייה והיות העיר "טיפשה" ולא "חכמה" משפיעים על הרצון של עסקים ושל תושבים לעבור לאותן רשויות מקומיות ולחזק אותן, ובתורם לשלם להן ארנונה. עם זאת, יש לציין שבתחום הטכנולוגי קיימת מדיניות ברורה של השלטון המקומי, שאותה מוביל היו"ר, חיים ביבס, של שיתוף פעולה וערבות הדדית בין הרשויות. כך, במשך השנים נעשו ניסיונות שונים לחבר מבחינה טכנולוגית בין רשויות, על ידי אשכולות של ישובים שמקבלים שירותים מגורם אחד. האשכולות האלה החלו כפיילוט, ויש חילוקי דעות הן בקרב אנשי המקצוע והן בקרב הממשלה על מידת הצלחתם ותרומתם לאותם ישובים. אולם, מדובר בניסיון, ומי שתוקע את ההחלטה האם להמשיך בפרויקט הזה או למצוא דרך אחת הוא, כמובן, הממשלה, מסיבותיה שלה.

צמצום הפערים בין הרשויות המקומיות בישראל הוא אתגר לאומי. הדרך לעשות זאת היא לא על ידי העברת כספים מרשות אחת לשנייה, כי אם באמצעות הפניית משאבים של הממשלה לרשויות החלשות, כדי שהן תוכלנה לעזור לעצמן – בין היתר על ידי עידוד חדשנות, טכנולוגיה והיי-טק

דוגמה בולטת ורחבה יותר לקונפליקט בין הממשלה לרשויות המוניציפליות היא פרויקט הענן הממשלתי נימבוס. במשך תקופה ארוכה הממשלה סירבה לשלב את הרשויות בפרויקט, ורק אחרי שהשלטון המקומי פרסם הצעה למכרז עצמאי לענן ציבורי, מישהו בירושלים התעשת ונמצא פתרון שמכניס אותן לנימבוס.

עוד נושא, שכבר הוזכר כאן בחצי משפט, הוא העיר החכמה. בעשור האחרון, רשויות רבות עוסקות בנושא, שמהותו הוא ייעול השירותים לתושב, הגברת הקשר עימו והכנסת תהליכי חדשנות ודיגיטציה. המציאות היא די מאכזבת – לא מאחר שהרעיונות לא טובים, אלא כי אין גורם מרכזי שמתכלל את המדיניות של ערים חכמות, והביצוע נתון לשיקול של ראש העירייה והנהלתה. גם כאן מדובר בעניין של תקציבים או העדרם, מה שאומר שגם פרויקטי הערים החכמות מבוצעים בעיקר באלה המבוססות.

הקורונה שינתה במידת מה את יחסה של הממשלה לרשויות המקומיות, לאחר שהיא ראתה את המנהיגות והעצמאות הניהולית שבהן נקטו מרבית ראשי הערים בתקופה זו, ואת העובדה שאלה אפשרו את המשך תפקוד מרבית השירותים במדינה. הם עשו זאת מבלי שהממשלה התערבה, או, יותר נכון, הפריעה.

זוהי כנראה גם הסיבה שאחד היעדים שמערך הדיגיטל הלאומי הציב לעצמו הוא הגברת שיתוף הפעולה עם השלטון המקומי, יחד עם גופי ממשלה אחרים, דוגמת משרד הפנים. לשם כך הוקצה כוח אדם, נוסחו תוכניות לשיתוף משאבים דיגיטליים, הוחל בביצוע קורסים לשיפור מעמדם של המנמ"רים ברשויות המקומיות ועוד.

השורה התחתונה: צמצום הפערים בין הרשויות המקומיות בישראל הוא אתגר לאומי. הדרך לעשות זאת היא לא על ידי העברת כספים מרשות אחת לשנייה, כי אם באמצעות הפניית משאבים של הממשלה לרשויות החלשות, כדי שהן תוכלנה לעזור לעצמן – בין היתר על ידי עידוד חדשנות, טכנולוגיה והיי-טק.