ה-7.10 והמלחמה במשקפיים של החוסן הארגוני – מה ניתן לעשות כעת?

בחלקו הראשון של המאמר דנתי בשאלות: מהו חוסן ארגוני? מהן הגישות השונות לנושא? והאם ניתן להחיל אותן על התפקוד של הממשלה ועל מה שקרה בארץ לפני ה-7 באוקטובר, וקורה מאז? את התשובות המלאות אתם מוזמנים לקרוא בחלק א', אבל בגדול, חוסן ארגוני הוא היכולת של הארגון, בין אם הוא בהיי-טק ובין אם במגזרים אחרים, לצפות, להתכונן, להגיב ולהתאים את עצמו לשינויים, על מנת לשרוד ולשגשג; הגישות השונות לנושא מחולקות למתגוננות ולמקדמות; וכן, ניתן להחיל את הגישות האלה על מה שקרה וקורה כאן מאז הטבח הנורא בדרום. החלק הזה עוסק בשאלה: מה ניתן לעשות כעת?

אני מציע, או יותר נכון ממליץ, כאן שלוש המלצות מיידיות שרלוונטיות לישראל – כולן קריטיות עבורה, וכדאי שאנחנו, האזרחים, והמדינה ניישם אותן כמה שיותר מהר:

ד"ר יונתן פפר. צילום: רונן אקרמן ז"ל

לתבוע שינוי מערכתי: עלינו, כאזרחים, להחליט האם אנחנו מוכנים שהמערכת הפוליטית תמשיך להתמקד במשילות, אחדות דעה וקואליציה, והכחשת האיומים שמביא אתו קיפאון מדיני. עלינו לבחור בין זה לבין קידום מערכת שמדגישה את הצורך בהתאמה למצב החדש, גיוון בכל הרמות (מהקואליציה ועד לשילוב נשים, ערבים וחרדים בצבא ובחברה), איתור הזדמנויות חדשות בסביבה המזרח תיכונית, לקיחת סיכונים וחיפוש דרכים יצירתיות לסיום הסכסוך. אם נחליט ללכת על הגישה הזאת, המשמעות עבורנו, האזרחים, היא לא רק לדרוש מהממשלה לזנוח את קונספציית ניהול הסכסוך המתגוננת, אלא גם שאנחנו נתפוס עמדה יוזמת – ברחוב ובקלפי, על מנת להביא לשינוי השיח הציבורי ודפוסי ההצבעה. המטרה היא ליצור שיח ולהרכיב קואליציות מורכבות ורחבות יותר, שמחייבות פשרה, ראיית עולם מורכבת ופתרונות מורכבים וכואבים, במקום "פתרונות קסם" פופוליסטיים.

לדרוש אחריות מערכתית: יש קולות שדורשים, בצדק, שראשי המערכת ייקחו אחריות אישית. זה הכרחי, אבל זה לא מספיק, ואפילו מסוכן כשדרישה זו באה לבדה. התמקדות בחיפוש אשמים בודדים בלבד מצמצמת את האפשרות לתבוע שינוי מערכתי ולייצר מערכת מתפקדת. באופן פרדוקסלי, היא גם מקלה על ראשי המערכת לברוח מאחריות אישית, כי דווקא להם יש את הכוח להציג אנשים שנמצאים תחתיהם כאשמים הבלעדיים, תוך כדי הסחה משאלת האחריות השילוחית שלהם על תפקוד המערכת, ולא רק על תפקודם האישי. לצערי, כבר שמענו דיווחים בתקשורת על כך שראש הממשלה, בנימין נתניהו, אוסף מסמכים והקלטות נגד ראשי מערכת הביטחון (דיווחים שנתניהו הכחיש). לכן, זה הזמן לדרוש אחריות מערכתית, ולעשות זאת עכשיו.

לא לשלם שכר היי-טק למשרתי הציבור ושומרי הסף של המדינה עולה לה יותר מדי

חיפוש תובנות מערכתיות לא פוטר מאחריות אישית. להפך, הוא מאפשר לנו להסתכל, בנוסף לרמת תפקוד היחיד, גם על תרומתו לתפקוד המערכתי. ספציפית, עלינו לדרוש תשובות לשאלות: אילו גורמים מערכתיים תרמו לכך שמקבלי ההחלטות ראו בהתנהלות ובתפיסה שלהם כמשהו הגיוני ונכון עבור המערכת? מי אחראי לאותם גורמים מערכתיים? והאם אדם עם יכולות וניסיון דומים במקום ראשי המערכת הנוכחיים היה מתנהג בצורה דומה? שאלות אלה מעניינות במיוחד בהקשר של נתניהו, מכיוון שהן מדגישות את תפקידם של האינטרסים הייחודיים לו, כמי שניצב בפני משפט מורכב, מוחזק בידי קואליציה ייחודית בהרכבה בתולדות ישראל ומקדם מהפיכה משפטית-מערכתית קיצונית, במצב המערכתי שהוביל אותנו עד הלום. ראש ממשלה שמצוי בניגוד עניינים עם המערכת תחתיו לא יכול להוביל ולנהל אותה.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו. צילום: ShutterStock

לנער ולחזק את השירות הציבורי ושומרי הסף: קיים קשר הדוק בין חוסן ארגוני לאיכות המשאב האנושי שמרכיב את הארגון. כאשר ארגונים מפסיקים להשקיע בפיתוח היכולות של אנשיהם, אלה נהיים אדישים, נעדרי מודעות סביבתית וחסרי מוטיבציה לפעול. בעלי היכולות יוצאים מהמערכת ואלה שנשארים בה אינם מועצמים על מנת לפעול ולקחת אחריות על תיקון בעיות. ראינו זאת כששומרי הסף הוחלשו והוחלפו, כשראשי משרדים הוחלפו ב-"אנשי שלומנו" ואף כששרים ומשרדי ממשלה התגלו בעת מבחן כחסרי כל יכולת פעולה, לאחר שפיטרו את אנשי המקצוע שתחתיהם. בקצרה, לא לשלם שכר היי-טק למשרתי הציבור ושומרי הסף של המדינה עולה לה יותר מדי.

רגעי משבר וכשל מערכתי הם רגעי הכרעה – בין קיפאון ודעיכה לשינוי וצמיחה. חובתנו, כאזרחי המדינה, לשאול שאלות ולדרוש תשובות כעת – ולא "מחרכך", אחרי המלחמה. לא רק כדי לתבוע אחריות מהאחראים ולא רק כדי להימנע מאסון נוסף, אלא בעיקר כדי להפוך את שקרה ב-7 באוקטובר ואת ההקרבה שרבים הקריבו מאז לנקודת צמיחה ושגשוג עבור ישראל.