למה אין עוד הרבה אינטלים בישראל?

אינטל החליטה להרחיב את ההשקעה שלה במפעל השבבים החדש המתוכנן בקריית גת ב-15 מיליארד דולר, ובסך הכול להשקיע בו 25 מיליארד. אין ספק שעל רקע התקופה האחרונה, יש בהחלטה הזאת אמירה חזקה ביותר לגבי חוסנו של ענף ההיי-טק בישראל, ובמיוחד של ההון האנושי שלו.

לאינטל יש היסטוריה ארוכה של השקעות בישראל, שהחלה ב-1974 עם סניף מקומי קטן בחיפה, והמשיכה בהקמת המפעל הראשון שלה בארץ, בירושלים, בשנות ה-80, ובשני אלה בקריית גת – הראשון נבנה בין 1996 ל-1999 והשני נפתח ב-2006. בתווך היא הקימה כאן עוד סניפים, כולל המרכז בהר חוצבים בירושלים, שפתח את שעריו ב-1989. מספר העובדים של החברה בארץ הוא, עוד לפנח הגיוסים למפעל החדש, 12 אלף, ואינטל נחשבת למעסיקה הזרה הגדולה ביותר בישראל.

כעת, כאמור, אינטל מקימה את המפעל השלישי שלה בקריית גת. היא לא עושה זאת בחינם: החברה תקבל תמריץ מוגדל של 12.5% ותשלם מס שלא יעלה על 7% – שיעור שכאזרחים, היינו חולמים לשלם.

מספיק עם הפופוליזם

התמריצים לחברות היי-טק לכניסה לפעילות בישראל או להרחבת הפעילות הקיימת שלהן כאן מאז ומעולם היו עילה לדיבורים פופוליסטיים מצד נבחרי ציבור ובעלי אינטרסים, שטענו שצריך לתת את ההטבות האלה לחברות ישראליות קטנות ובינוניות, על מנת לסייע להן להוביל בעולם. שלא לדבר על הדיבורים שגורסים שצריך לתת את ההטבות האלה בכלל לסקטורים אחרים. אינטל מעסיקה בישראל אלפי עובדים, שמייצרים אקו-סיסטם רחב, שמפרנס הרבה מאוד עסקים ומשפחות – דבר שיש לו חשיבות עצומה בפרט על רקע המיקום של המפעלים המרכזיים שלה בקריית גת.

חיזוק המסר: העולם מפריד בין המצב הפוליטי-מדיני להיי-טק הישראלי

ההחלטה של אינטל להשקיע דווקא עכשיו כל כך הרבה כסף בישראל מחזקת את מה שידוע מזה שנים: התרומה הרבה מאוד, שלא לומר מכרעת, של ההיי-טק לתדמית של ישראל בעולם. לא ל-איך אנחנו נראים בעיני אלה שמכונים בטעות "פרוגרסיבים" או רבים מראשי האוניברסיטאות הגדולות – אלה לא יאהבו אותנו בכל מקרה, אלא בעיני המדינאים, ראשי הכלכלה וענף ההיי-טק בעולם, והאנשים הפשוטים.

אנחנו צריכים יותר מפעלי ייצור טכנולוגיים, שיקטינו את התלות שלנו במרכזי מו"פ. זאת, משום שהנכס העיקרי של מרכזי המו"פ הוא כוח האדם, שבכל רגע נתון הנהלות החברות יכולות לנייד אותו לחו"ל. הסיכוי שמישהו ממקבלי ההחלטות יחשוב מחוץ לקופסה ויעשה זאת נראה קלוש, למרבה הצער

המסר שנובע מההחלטה מוכיח שאינטל מפרידה בין המלחמה של ישראל והחמאס, והמצב הפוליטי-מדיני בכלל, לבין הביזנס. בין הסנטימנט האנטי ישראלי במקומות רבים בעולם לבין שורת הרווח שלה, שהיא מבינה שהפעילות בישראל תורמת לה הרבה.

זה לא חדש: דעת הקהל ההיי-טקיסטית, הכלכלית ובכלל העולמית ידעה להפריד בין המצב הפוליטי-מדיני להיי-טק הישראלי גם במצבי חירום קודמים בארץ. בניגוד לתדמית השלילית של מה שאנחנו עושים בעזה, התדמית של ענף ההיי-טק המקומי היא תמיד חיובית, וישראל עדיין נחשבת לאומת הסטארט-אפ. יש לתמוה מדוע גופי ההסברה שלנו לא עושים מאמצים רבים יותר כדי לנצל את המובילות של ישראל בעולם הטכנולוגי על מנת לנסות לשפר, ולו במשהו, את מעמדנו הכללי בעולם.

אז למה בכל זאת אין בישראל הרבה אינטלים?

כאן נשאלת השאלה: מדוע, למעט כמה דוגמאות יוצאות דופן, חברות היי-טק ענקיות רב לאומיות לא בוחרות בשנים האחרונות להרחיב מאוד את ההשקעות שלהן בישראל, ודאי שלא כמו אינטל? מדוע הן לא מקימות פה מפעלי ייצור או הרכבה, שלהן עצמן או במיקור-חוץ? ולמה הן מעדיפות את מזרח אירופה, המזרח הרחוק ולעיתים אף מדינות אחרות באזור?

ויש עוד שאלה: מדוע, בניגוד למה שנטען, אנחנו לא באמת הופכים מאומת סטארט-אפ לאומת סקייל-אפ? התשובה הזאת מושפעת מהחברות הרב לאומיות, אבל גם, במידה רבה מאוד, מאלה הישראליות. זהו צד שלילי של התיוג של ישראל כאומת סטארט-אפ, שכן היצוא של חברות ההיי-טק הגדולות מהארץ רב לאין שיעור מזה של חברות ההזנק, והוא יכול לגדול עוד יותר.

הקמת קווי ייצור של חברות ישראליות ורב לאומיות כאחד בארץ יכולה להיות המנוע החזק ביותר לתרומה של ההיי-טק לשיקום הכלכלה שלנו לאחר המלחמה. היא גם תמצב אחרת את ישראל, כמדינה שאפשר לייצר בה טכנולוגיה עילית ולהרוויח מזה.

הטענה שיותר זול לייצר באוקראינה או בקמבודיה אולי נכונה, אבל הטענה האחרת, שלישראל אין ערך מוסף בתחום הזה – איננה נכונה, או לפחות לא מדויקת. ההון האנושי כבר קיים, מה שדרוש הוא מדיניות לאומית מכוונת של הממשלה, שתגדיר יעדים, תכין תוכניות ותנסה לשכנע חברות להקים פה גם קווי ייצור, בין היתר על בסיס תמריצים, בדומה למה שהיא נתנה לאינטל. השילוב של ההון האנושי המעולה והיכולות הטכנולוגיות שיש כאן, שמאפשרות הקמת מפעלים, יועיל לחברות ולמדינה כאחד.

אנחנו צריכים יותר מפעלי ייצור טכנולוגיים, שיקטינו את התלות שלנו במרכזי מו"פ. זאת, משום שהנכס העיקרי של מרכזי המו"פ הוא כוח האדם, שבכל רגע נתון הנהלות החברות יכולות לנייד אותו לחו"ל. הסיכוי שמישהו ממקבלי ההחלטות יחשוב מחוץ לקופסה ויעשה זאת נראה קלוש, למרבה הצער.