ההחלטה של אינטל: ארה"ב תחילה, אירופה בהמשך וישראל אחר כך

הפרסומים על כך שאינטל ביטלה חוזים מול קבלני תשתיות שהיו אמורים להשתלב בבנייה של מפעל Fab 38 החדש שלה בקריית גת עוררו, באופן לא מפתיע, גל של סערות בגבהי גלים משתנים – ובצדק. ברמה הקיצונית של ההערכות, שלא לומר ספקולציות, שלא לומר קונספירציות, זה מוצג כסימן הראשון להתמוטטות כלכלית כוללת של המשק. אבל, וכאן אני מגיע לסוג של שורה תחתונה, הנה משהו שכבר התחילו להבין באתרים טכנולוגיים ברחבי העולם: בכל בנייה של מפעל בסדר גודל שכזה, וגם בגלל התנאים המשתנים בעולם ייצור המוליכים למחצה, יש שינויים, יש דחיות לא רצויות, ובשורה התחתונה – המפעל קם יותר מאוחר ממה שחשבו. במקרה של המפעל המדובר של אינטל, זה לא יקרה ב-2028, ויכול להיות שהיא מושכת לכיוון אחר מאשר תוכנן בתחילת הדרך, לפני כמה שנים טובות, כשהתכנון היה להשקיע רק 10 מיליארד דולר, ולא 25 מיליארד.

אז למה בכל זאת צריך קצת לדאוג? כי חל שינוי בסדר העדיפויות: לאינטל כבר אין כיס עמוק כמו שהיה לה לפני כמה שנים. למי שצריך להיזכר, לא מזמן היא ביטלה את הרחבת המתקן שלה בחיפה בסכום "פעוט" יחסית של 200 מיליון שקלים. עבור חברה שנמצאת בתהליך המרה ומעבר גדול כמו אינטל, זו בעיה. היא צריכה לתעדף את ההשקעות שלה ובמידה רבה מאוד, ובאופן טבעי, היא פונה למקומות שבהם היא יכולה לקבל הרבה יותר סובסידיה עבור המפעלים שלה. וזה אומר קודם כל ארצות הברית, ועוד יותר מדויק – אוהיו שבמערב התיכון, ועוד יותר מדויק – זה אומר חוק בשם חוק ה-CHIPS של הממשל האמריקני.

"Make America great again"

בפרסומים אחרים טענתי שארצות הברית, בהיבט של שוק המוליכים למחצה, נעה לאורך הקו המנחה "Make America great again" ("לעשות את אמריקה גדולה שוב"). מעבר לכך שהממשל האמריקני רוצה לקצר את המסלולים של שיירות האספקה, הוא רוצה להטות את הכף ולהפוך את ארצות הברית למדינה מספר אחת בתחום ייצור השבבים, ובטח בכל מה שקשור ליצרניות המעבדים הגדולות, שאינטל היא אחת מהן. אם יהיה צורך לזרוק גם את אירופה, וגם את ישראל, מתחת למכבש הזה, הממשל הנוכחי, כמו קודמו וסביר להניח שגם כמו הבא אחריו, יעשה זאת בלב שלם.

המפעל באוהיו יהיה הכי גדול של אינטל ברחבי העולם, ובהתאם לכך ההשקעה שלה במקום. עם זאת, הסובסידיות גדולות מאוד: אינטל מקבלת מהממשל מימון ישיר בסך של 8.5 מיליארד דולר, הלוואות פדרליות בתנאים מאוד נוחים בסך של 11 מיליארד דולר, וחוץ מזה הטבות מס שיכולות להגיע ליותר מ-25 מיליארד. אבל עדיין, היא צריכה להשקיע סכומים אדירים בכוחות עצמה, ומכיוון שעליה להביא את זה מהיכן שהוא – בינתיים זה יקרה על חשבון הרחבת המפעל בישראל. זה לא מפתיע, מאחר שבאוהיו היא מקבלת ותקבל סובסידיות גדולות פי כמה מהשיעור שלהן בישראל – תמריצים שונים בגובה של כ-3.2 מיליארד דולר.

אינטל לא תזרוק את מה שהיא כבר השקיעה לפח, אבל על אף שהמפעל בישראל בסופו של דבר עדיין חשוב לה בתוכניות ארוכות הטווח שלה, כרגע הוא "קצת" פחות חשוב מאשר המפעלים בארצות הברית תחילה, ובאירופה אחר כך

אחרי זה אירופה נמצאת על הפרק, בשני מקרים – בגרמניה ובאירלנד, כאשר בשניהם הכסף בהחלט מדבר: גרמניה תסבסד בהרבה מאוד כסף בנייה של שני מפעלי שבבים במגדבורג – אינטל תשקיע כ-33 מיליארד דולר, מהם 11 מיליארד מהכיס של הממשל הגרמני. באירלנד יש לאינטל מפעל משמעותי ביותר, ושם החברה נהנית גם מתנאי מיסוי טובים יותר, היא בונה מפעל נוסף, שבו היא אמנם תשקיע כ-22 מיליארד דולר, אבל חצי מהסכום מגיע מחברת ההשקעות קרן אפולו, שהבטיחה קודם כל לזרז את הבנייה באתר החדש.

מכאן שבסופו של דבר, אינטל מתפרסת בבת אחת על פני כמות גדולה מאוד של פרויקטים, מספר גדול של מפעלים חדשים שהיא רוצה לבנות כדי להתמודד עם התנאים החדשים בשוק ועם ההשתנות של החברה, לאור הקווים המנחים של תוכנית IDM 2.0. התוכנית הזאת הופכת את אינטל בפועל לשתי חברות – אחת שמתכננת מעבדים – כמו AMD וקוואלקום, לצורך העניין – ואחת שמייצרת שבבים, ולאו דווקא של אינטל. או, בלשון החברה: להיות ב-2030 יצרנית השבבים הכי גדולה, אחרי TSMC.

כשתוכניות השדרוג/בנייה של Fab 38 יצאו לדרך, IDM 2.0 עוד לא הייתה בסביבה. אני לא יודע מה היו התוכניות של אינטל לגבי טכנולוגיית הייצור שיועדה למפעל החדש, אולי Intel 4 או 18A, אבל כרגע, הכוונה היא כנראה שזה יהיה מפעל ייצור למעבדים לפי דרישה, וייתכן שבטכנולוגיה מתקדמת יותר. אינטל, לפי התוכניות שלה, חייבת כמה מפעלים כאלה, וכנראה שזה הבסיס לשינויים בתוכניות שהובילו לעצירת החוזים הנוכחיים ולדחיית העבודות בהתאם לכך.

אינטל לא תזרוק את מה שהיא כבר השקיעה לפח, אבל על אף שהמפעל בישראל בסופו של דבר עדיין חשוב לה בתוכניות ארוכות הטווח שלה, כרגע הוא "קצת" פחות חשוב מאשר המפעלים בארצות הברית תחילה, ובאירופה אחר כך.