הסטירה שהביאה למציאת מטבע הזהב

סטירה עזה ניחתה על פניו של גבאי הצדקה רבי זאב. בעודו אוחז את ראשו בידיו, תפס היהודי המכה את כובעו ונמלט מן החדר, כל עוד נפשו בו. זאב נותר המום על מקומו והחל מפשפש שוב ושוב בקפלי מעילו הדהוי, כשלפתע נתקלה ידו בחפץ קהה ונוקשה ונהרה נשפכה על פניו.

כדי להבין את שאירע באותו יום שישי בשכונה וותיקה בירושלים, עלינו להפליג אל עולם היישוב הישן בירושלים, לפני עשרות שנים רבות. הימים, ימי שלטון התורכים. צרות ותלאות רבות סבבו את בני היישוב שהצמיח מקרבו גאוני עולם, שעמלו בתורה הקדושה יומם וליל, וקיימו בנפשם את דברי המשנה: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל". מקרב בני הגולה עלו לירושלים יהודים צדיקים, שכמיהתם אל עיר הקודש נסכה בהם שאר-רוח ותעצומות-נפש, כדי לעמוד בגבורה מול קשיי התקופה.

רק אנשים שיישותם אמרה רוחניות שמימית, עלו ירושלימה לחון את עפרה של עיר הקודש. מלבדם, ידוע ידעו כל בני הגולה, כי העיר ירושלים לא זו בלבד שאינה מסוגלת לספק פרנסה לחדשים מקרוב באו, אלא גם לבניה הוותיקים והנאמנים אין בידה להושיע. רבים וגם טובים מבניה של ירושלים מהלכים היו בשולי סמטאותיה, שפניהם אומרות דאגה. על כתפם רבץ עול כבד לפרנס את משפחתם, וכסף אין.

אנשים מכובדים ומוכשרים נאלצו לעסוק במלאכות בזויות מבוקר עד ליל כדי להביא טרף לביתם, ואיש לא בחל בעבודה כלשהי. למרות הכל, משרה אחת היתה שאיש לא חפץ בה. משרת "גבאי הצדקה". בימים כתיקנם, אנשים טובים נוטלים את תפקיד גבאי הצדקה על עצמם, ומקדישים את עיתותיהם להתדפק על דלתות הנדיבים, כדי לזכותם במצווה חשובה זו של צדקה וגמילות חסדים. אולם באותה תקופה התנאים הנדרשים לו לגבאי צדקה כדי למלא את תפקידו, נתקיימו בחציים בלבד. שכן, עניים ואומללים לרוב היו, אך עשירים וגבירים – אין. וכך, איש לא ההין ליטול על שכמו תפקיד כפוי טובה שכזה. איש לא ההין? כן, מלבד זאב.

זאב כמו היה חלק מאבניה של ירושלים העתיקה. בגלימתו המפוספסת מהלך היה חפוזות בסמטאות העיר ומדלג ברגליו בקלילות ממקום למקום. על כל צרה שלא תבוא, היתה לו לזאב אמרת שפר נעימה שחיממה את הלבבות. "אם לאכול לא היה" סיפר פעם ישיש ירושלמי, "לפחות היה מה לשמוע". זאב, יהודי קדוש וטהור הוא. בכל שעה משעות היום, אפשר היה לשמוע את קולו הצלול ממלא את חצר דירתו, בה היה שוקד על דלתות התורה, ויודעי דבר סיפרו, כי גם בתורת הנסתר טמן את ידו. כך, באחת מעיתותיה הקשות ביותר זכתה ירושלים לגבאי צדקה מיוחד במינו. זאב נעתר להפצרות הרבות ונטל על עצמו לעשות את הבלתי ייעשה. לא תמיד היה בידו של זאב להושיע. רבים היו הקופצים על המעות המעטות שהצליח לקבץ בדרכים נפתלות ושונות, אך זאב ידע להפיח תקווה בלב המתדפקים על דלתו, כי יום יבוא ומצבם ישתפר. באותה תקופה התגורר  בירושלים יהודי קשה יום. מיום הוולדו לא היתה דרכו סוגה בשושנים. אביו חלה בטיפוס, אמו לקתה בשיתוק ואחיו נפטרו בזה אחר זה. גם כאשר זכה להקים בית בישראל, לא ראה נחת בפעלו. בניו לוקים היו בזה אחר זה במחלות שונות, ובטרם החלים האחד, נפל רעהו למשכב, והיה אותו יהודי סובב מרבית שעותיו סביב ילדיו החולים ונפשו מרה עליו.

ככל עניי ירושלים, הגיע גם תורו של מיודענו להיפגש בו בזאב גבאי הצדקה פנים אל פנים. באותו בוקר, שערב שבת היה, אמרה לו רעייתו של אותו יהודי, כי עז רצונה לכבד את שבת המלכה ולהכין תבשילים לסעודות השבת, אך למרבה הצער גם קליפות תפוחי אדמה אין ברשותה. היהודי החיש את פעמיו לעבר ביתו של זאב, שקיבלו בסבר פנים יפות. מספר דקות לפני כן העניק זאב את הפרוטה האחרונה שנותרה בצקלונו לעני מרוד שבא להתחנן על נפשו. היהודי נתיישב מול זאב והחל מתנה את צרותיו. זאב שידע לנפש האדם, הניח לאומלל להשיח את אשר על לבו, ובכך להקל על נפשו קמעא. משסיים האורח את דבריו, פישט זאב את ידיו הריקות, ובקול שקט ועצוב הסביר לעני אשר לפניו, כי לצערו הרב לא נותרה בידו אף פרוטה לפורטה. "זאב, אין לי כסף לשבת", אמר העני כאילו לא שמע מאומה. זאב נזדקף על כסאו, ובעודו מקרב את פיו לאוזנו של העני, לחש לאפרכסתו מילות תנחומין שיש בהן כדי לפייס עיר שלמה. העני שמע, ובתגובה נענה ואמר: "זאב, אין לי כסף לשבת". עיניו החמות של זאב הלכו ונתמלאו בדמעות של רחמים, ונפשו המתה עליו. "המתן קמעא, שמא יש בידיה של רעייתי פרוטה או שניים שהטמינה לכבוד סעודת בר המצווה של בני שיחיה. אתן לך אותן ותרווה נפשך". זאב חיפש וחיפש, אך לא העלה דבר. רעייתו הצדקנית כבר העניקה את הפרוטה לעני אחר…"
"זאב, אין לי כסף לשבת". הפעם נשמעה רטינה הולכת וגוברת בקולו של האומלל, וזאב הרהר לעצמו, כי "אינה דומה שמיעה לראיה", והוליך את העני למקום הסתר בו נהג להטמין את כספי הצדקה, הרים את קופסת המתכת החלודה, ונענעה בידיו לארבע רוחות השמים, כדי להמחיש ליהודי האומלל שאין בידו להושיעו. העני ביקש להכניס את ידו ולמשש בכל פינות הקופסה, שמא ואולי יתרחש לו נס. דקות ארוכות עמד זאב כשהוא אוחז בידיו את הקופסה החלולה, בעוד העומד לפניו אינו פוסק מלפשפש בה. משהשתכנע כי אין בה מאום, הוציא העני את כף ידו מן הקופסה והנחיתה על פניו של זאב. בני ביתו של זאב באו לעזרתו, אך הוא כבר עמד על מקומו וחפן באצבעותיו בכל קשרי מעילו, והנה, נתקלו אצבעותיו במטבע זהב! בלא להסס, החל זאב דולק אחר האומלל שניסה לנוס על רגליו הכבדות, אך תוך רגעים מספר כבר היה זאב לידו, כשהוא מושיט לו את המטבע הנדירה ובד בבד מאחל לו "שבת שלום" לבבי.
העני שב לביתו, וגם זאב חזר אל בני ביתו ההמומים למראה עיניהם שביקשו לדעת את שהתרחש. זאב הצדיק נענה להם כמסיח לפי תומו, ופרס בפניהם עולם ומלואו, עולם רוחני טהור וקדוש, שגבולות הגשמיות אינם יכולים לו. "כאשר העני סטר על פני", אמר זאב, "הבנתי עד כמה רבה מצוקתו, ולכן, החלטתי לשוב ולחפש בבגדי ביתר שאת ובדקדקנות מרובה, שמא אמצא בהם מטבע כל שהיא. ואכן, כפי שחזו עיניכם, זכיתי לקיים מצוות צדקה בממוני ולסייע ליהודי נדכה וקשה יום"! בלבו של זאב הצדיק, לא עלתה כל טרוניה כלפי האדם שסטר בפניו.  תוך כדי שספג את המכה, כבר הרהר זאב עד כמה אומלל הוא המכה ורחמיו הלכו וגאו והוא חשב על כך שאם העני הגיע לידי הרמת ידיים, אות וסימן הוא כי מצבו בכי רע.

******

כך היא דרכה של תורה,  המעדנת את בניה ומרככת את לבם, הנהפך לכלי מלא ברכה שכולו טוב בלבד, וכל מחשבתו ורעיונותיו הם כיצד להיטיב עם הזולת. כך מתנהג אדם שמבטל את עצמו לחלוטין, לא מול בורא עולם, אלא מול אדם אחר. אם כל אחד מאיתנו יסתכל על השני בגובה עיניים נצא כולנו נשכרים.

עובד מ-"מאורות הדף היומי"