מדוע אנחנו עושים את זה לעצמנו?

לא מזמן שלחתי אי-מייל לחבר ילדות שלי. כתבתי לו כמה אני זוכר אותו לטובה, שקראתי עליו ברשת דברים טובים שהעלו בי זכרונות מופלאים מעברינו. ציינתי בפניו שיש לו פינה חמה אצלי בלב, והצעתי שניפגש בהזדמנות קרובה לארוחת צהריים. ימים אחדים עברו, אך לא קיבלתי כל תגובה. שבועות אחדים עברו, ועדיין, לא קיבלתי כל תגובה!!!

אמרתי לעצמי, שכנראה שלא הבנתי כשורה את טיבה של מערכת היחסים בינינו, וכפי הנראה נפרדו דרכינו לחלוטין. זה קורה, אמרתי בהשלמה. הוא בטח כזה חשוב וממש עסוק שאין לו זמן לפשוטים כמוני. הנחתי שהחלק שאני תופס בחייו הוא מזערי ביותר. מה שלא אמרתי לעצמי, הוא שאולי הוא לא היה זמין למיילים תקופה ארוכה והוא פשוט לא קיבל את ההודעה שלי. ומה שלא דמיינתי לעצמי, הייתה התגובה הנלהבת והאמיתית שלו שבה התנצל שלא קרא את המייל שלי ושמחתו על המפגש הצפוי ביננו.

גם לביתי היה סיפור דומה עם אחת החברות שלה. היא הגיעה לאירוע מסוים, וגילתה שלפי סידור מקומות הישיבה, היא אמורה לחלוק שולחן עם חברה קרובה אחרת. היא שמחה מאוד על ההזדמנות שנפלה בחלקה, לבלות ערב שלם בשיחה ארוכה ונעימה עם חברתה הטובה. אולם, לאחר מספר מלים שהחליפו שתי הנשים ביניהן, קמה חברתה מהשולחן – ולא חזרה אליו עד לסוף הערב. ביתי שנפגעה עד עומק ליבה, כבר בנתה לעצמה תסריט שלם ורשימה ארוכה של טענות כלפי החברה שלה. בסופו של דבר הסתבר, שאותה חברה מצאה את עצמה מעורבת עמוק בתוך שיחה אישית עם אישה אחרת במקום האירוע, אישה שהיתה זקוקה נואשות למישהי שתקשיב לה, ותהיה כותל לכל צרותיה ומכאוביה. לכן לא חשה בנוח לנטוש אותה במצוקתה ולשוב לשולחנה המקורי.

חברה של אישתי סיפרה לה על חוסר הנימוס וחוסר ההתחשבות שחוותה אצל מכרה משותפת שלהן. "היא לא טורחת לומר לי שלום או אפילו לנסות לשדר לי שהיא מבחינה בקיומי". היא רטנה בפני אישתי בכעס גדול על כפיות הטובה של החברה. אישתי ניסתה, מתוך כוונה להשכין שלום בין השתיים, להתערב ולברר אצל המכרה המדוברת את העניין. והתברר לה שהמכרה כרגע בחודש השמיני להריון, יש לה בחילות כל הזמן והיא פשוט מותשת לחלוטין. היא מעבירה את הימים שלה באופן כמעט אוטומטי, לא מסתכלת סביבה, מנסה לחסוך כל בדל של אנרגיה. "תאמיני לי" הוסיפה "שאפילו לא ראיתי אותה עוברת מולי".

אי הבנות מצערות
למה אנחנו תמיד נוטים לקחת הכל ללב, באופן אישי כל כך? הרי בדרך כלל זה בכלל לא קשור אלינו, וגישה שכזו עשויה להוליד בתוכנו רק רגשות של דחייה, עוינות או לשון הרע.

האם ראיתם פעם כיצד מתכוננת נערה מתבגרת, לקראת יציאה לחתונה גדולה? היא נכנסת לפאניקה מטורפת על כל שטות – אם היא מגלה איזו קפיצה קטנטונת בשיער שלה, או אם היא פתאום לא אוהבת את הנעליים שלה, או אפילו אם היא מגלה איזה משהו קטן לגבי הגבות שלה… לא משנה שהיא לא הכלה, ואף אחד לא אמור להסתכל עליה…

זה נשמע מצחיק כאשר זה קורה אצל הזולת, אבל כשזה מגיע אלינו, אנחנו עדיין נוטים לאבד כל פרספקטיבה. אנחנו לוקחים הכל ללב, מתייחסים לכל דבר באופן אישי מאוד והתוצאה היא, שאנחנו הורסים מערכות יחסים שלמות, וגורמים הרבה נזק וכאב לעצמנו וגם לזולת. אנחנו לוקחים הכל כל כך ללב, ושוכחים לגמרי הכל אודות מצוות מהסוג של ואהבת לרעך כמוך – שמשמעותן – לדון כל אדם לכף זכות.

למה לקחת ללב?
בדיוק שראינו בסיפורים הקצרים לעיל, רוב ההסברים כוללים נסיבות חיצוניות, לא צפויות, ובעיקר – לא מכוונות מלכתחילה. לפעמים ההסבר הוא אכן פנימי ושייך באמת לאותו אדם, אולם הוא עדיין אינו מוכיח שהכוונה שלו הייתה לפעול נגדך באופן אישי. ישנם אנשים שנוטים לאחר תמיד לכל מקום.

אישית, אני מקפיד מאוד להגיע לישיבות בזמן, אולם אם אותו אדם מאחר לפגישות שקבע איתך באופן קבוע, אין להניח מתוך כך דבר על טיב היחסים שביניכם, או על מידת האכפתיות שאותו אדם חש כלפיך. מדובר בסך הכל בהשתקפות של אישיותו של האדם הזה בשלמותו. כזה הוא! ישנם אנשים שמתקשים להיכנס למסגרת של התחייבות, אנשים שלעולם אי אפשר לסמוך עליהם שיקיימו כל מה שהבטיחו.

יתכן שכדאי להחליט מראש אם זוהי תכונה שהייתם רוצים אצל אחד מחבריכם, אבל חשוב עדיין לזכור – זה בכלל לא קשור אליכם באופן אישי. ככה הם! הם מתנהגים באופן זהה כלפי כל אדם אחר סביבם! אפשר לחיות את כל החיים סביב פיתוח מאגר שלם של עלבונות ורגשי עוינות כלפי אנשים שונים.

הרי קיימות כל כך הרבה הזדמנויות לשם כך – כל כך הרבה אי הבנות, תסכולים ואכזבות. אולם אם נכיר בעובדה, שברוב המקרים זה בכלל לא אישי, האירועים הללו לא יצליחו לשבור את רוחנו. במקום לנסות ולהצדיק את האינסטינקט שלנו, שאומר לנו שאסור לסמוך על אף אחד, כדאי פשוט להיות יותר פתוחים, מקבלים, מפרגנים, סלחניים, ומלמדי זכות.

משמעות המשפט 'לדון כל אדם לכף זכות', היא הרבה יותר מסתם להאשים את הנסיבות ואת המצב הספציפי. יש צורך להתייחס כך גם לרמה האישיותית. 'לדון כל אדם לכף זכות' פירושו להניח, שבאמת כוונותיו הן טובות מיסודן. עלינו להניח שאין רצונו של איש להזיק לנו או לפגוע בנו, ויותר מזה, עלינו להניח שהוא בוודאי רוצה בקשר טוב אתנו, אולם הוא פשוט כבול בתוך מוגבלויות מסוימות, כמו שכל אחד מאתנו כבול במוגבלויות האישיות שלו.

להסתכל על העולם במשקפיים ורודות
כאשר אנו נתקלים ברכילות מרושעת או בדברים שליליים שנאמרים על אדם אחר, ניתן ללמוד מכך לא רק על אישיות אחת לקויה, אלא על השקפת עולם שלימה. האם כאשר אתם מביטים סביבכם, אתם רואים לרוב את הטוב או דווקא את הצד השלילי שבכל דבר? האם אתם מתמקדים בחצי הכוס המלאה או הריקה? נפל בחלקי המזל הגדול, ויש ברשותי חצר אחורית גדולה ורחבה, גן עדן עלי אדמות. נעים מאד לשבת שם בחוץ, מאד מרגיע ומאד מרענן – כל עוד אני מצליח להתאפק מלהתמקד דווקא בעשבים שגדלו פרא מתחת לעצים, בצינור המים שהתנתק מבסיס האם שלו, בלימונים המרקיבים שנפלו מהעץ הגדול… הרי מדובר במאמץ גדול. אותו העיקרון חל גם על בני האדם. באנשים סביבנו יש כל-כך הרבה טוב – אם רק נשכיל להתמקד בו – ואם רק נלמד שלא לקחת הכל כל כך ללב.

אם יש לכם ילדים, אתם תבינו כמה משמעותי ויעיל יהיה לפעול על פי העיקרון הזה, בעיקר לגבי בני נוער. כל ההתפרצויות שלהם, הכעסים שלהם, העוינות שהם משדרים כלפיכם (כיצד הם מסוגלים להתנהג כך אליכם, במיוחד לאחר כל מה שעשיתם למענם?!) – זה לא קשור אליכם! זה קשור אך ורק לכאב האישי שלהם, לבלבול הפנימי שלהם ולחוסר הביטחון שתוקף אותם בשלב זה של חייהם.

כך גם בחיי הנישואים. אם לבן/בת הזוג שלכם יש תכונות אופי שמרגיזות אתכם – אל תיקחו את זה כדבר אישי שהוא/היא עושה דווקא נגדכם. אנחנו אוהבים ללעוג לאנשים שמסתכלים על העולם דרך משקפיים וורודות. אולם יתכן מאד שכולנו יכולים להפיק תועלת משמעותית מחוויה שכזו.

תאמינו לי, זה שווה בדיקה.

מאחל לכולנו שנזכה לראות תמיד את המעלות של הסובבים אותנו, ולעומת זאת את החסרונות של עצמנו, וחס וחלילה ההיפך.