"כולם ידעו שהסיכונים הלא נכונים נלקחים – אך לא עשו דבר; עכשיו אנו משלמים המחיר"

"אנשי הטכנולוגיה ידעו שהסיכונים הלא נכונים נלקחים. כולנו ידענו את זה. הרגולטורים ידעו שאנו יודעים זאת והם לא עשו מאומה ביחס לכך. עכשיו אנו משלמים את המחיר". דברים קשים אלו אומר ד"ר ויליאם קהאן, בכיר לשעבר בפאני מיי – התאחדות המשכנתאות הפדראלית הלאומית בארצות הברית. ד"ר קהאן השתתף בכנס המשתמשים של סאס (SAS) העולמית, שנערך באחרונה בוושינגטון. בועז ארד, מנהל שיווק וקשרי הלקוחות במיה מחשבים – נציגת סאס בישראל, פגש אותו לשיחה.

כאשר אתה בוחן את הסערה בשוק, שבעצם התפתחה משוק הדיור, מהן התובנות העיקריות שלך מתופעה זאת?
"מדובר בזרימה משולבת של פקטורים. גורם אחד הוא שאנשים הם חמדנים ואם תיתן להם סיכוי לעשות כסף עכשיו – הם יעשו זאת.

הגורם השני, הוא שללא תלות בדרך בה תתקין את הכללים, אנשים הם באמת טובים ביכולתם לעקוף אותם ויש בכך פרדוקס הנובע מכך שאין דרך להציב מערכת מקומית שתהיה אופטימלית גם מבחינת המערכת האוניברסאלית.

הגורם השלישי הם הרגולטורים, שהיו אמורים להשקיף על הכל – הם ראו את האירוע המתרחש, כי אין סיכוי שהדברים לא נצפו. גם הרגולטור וגם הוועדה לניירות ערך, משרד הבקרה על המטבע, משרד הפיקוח על התעריפים, הפדרל ריזרב, כל הסוכנויות המפקחות המרכזיות – ידעו הכל. ובאופן ספציפי, הרגולטור שפיקח עלי ידע מה קורה והעובדה שהם לא הציפו את הנושא מתעדת סביבה רגולטורית מאד חלשה.

הגורם הרביעי הוא האיכות היסודית של המתמטיקה, שהייתה מספיק טובה בכדי לדעת, כי גובים את המחירים הלא נכונים. זה היה אז ועדיין נותר כך, מתמטיקה חלשה יחסית. אם רק תתחיל לבחון כיצד באמת בנו את המודלים הללו תגלה שהם פשוטים באופן מפתיע למשהו שהוא כל כך מורכב.

הבעיה החמישית היא שלמרות הכל, המתמטיקה הראתה שנלקחים סיכונים קיצוניים וההנהלה התעלמה מעצת כל המערכות שכללו מתמטיקאים, אנשי סטטיסטיקה וחקר ביצועים, אקונומטריקה וכד'. ההנהלה התעלמה באופן מפורש – זו לא הייתה תקלה. יש מספיק מזכרים פנימיים וחיצוניים שנמצאים גם בגולדמן זקס, ליהמן ברדרס ובבר-סטרנס".

הנפילה היתה ידועה מראש

במסגרת הכנס העולמי של משתמשי סאס, התקבצו המומחים המובילים בעולם בתחום סיכוני האשראי והאנליטיקה הסטטיסטית בוושינגטון, ביניהם גם ד"ר קהאן – האיש שישב בצומת העצבים הפיננסית של קריסת שווקי הדיור והפיננסיים העולמי. בשנת 2003, לאחר קריירה והתמחות בלימודי פיזיקה וסטטיסטיקה ודוקטורט מאוניברסיטת ייל בתחום הסטטיסטיקה, החליט ד"ר קהאן לעלות לפסגת הפעילות העולמית בתחום ניהול סיכוני האשראי. הוא הצטרף לצוות המנהל סיכוני אשראי בהיקף של שלושה טריליון דולרים ("פעילות סיכוני האשראי הגדולה  ביותר שהייתה אי פעם בעולם", הוא אומר). באותו זמן הוא עדיין לא היה מודע לכך שהפסגה אליה העפיל היא בעצם גבו של נמר דוהר.

במסגרת תפקידו, היה מנהל סיכוני אשראי למשפחות חד-הוריות בחברת הענק הסמי-פדראלית למשכנתאות, פאני מיי – קיצור שמה המלא של התאחדות המשכנתאות הפדראלית הלאומית, שנוסדה בתכנית הניו-דיל של הנשיא פרנקלין רוזוולט, וסיפקה מימון מזומן לשוק המשכנתאות האמריקני.

"האקונומטריסטים והסטטיסטיקאים שבנו את מודל הסיכונים והתמחור, מודל שבו עשינו שימוש ראשי בסאס, הבינו כבר ב-2005 כי פאני מיי מקבלת רק רבע מהפיצוי המינימאלי הנדרש עבור הסיכונים שנלקחו", הוא אומר. "התוצאה בפועל הוכיחה זאת ואף גרוע מכך, ובסוף שנת 2008 כבר זוהו מחצית מההפסדים העתידיים של פאני מיי. הגורם היסודי הוא שהקהילה האנליטית ידעה, כי המחירים מוטעים באופן פרוע, אך לא הייתה מסוגלת להשפיע על ההתנהגות העסקית בפועל".

לדבריו, "ישנם עוד שני מימדים שתרמו למהומה. בעקבות ההתרסקות של אנרון, יושמו התקנות החשבונאיות החדשות SFAS 157 ו-Fair Value Measurements, שדרשו מבעלי חברה לדעת את היקף החובות שלהם על פי ערכי השוק, אך הם היו מאוד לא מתוחכמים בהגדרת ערכי השוק. מה זאת אומרת שיש שוק כמו זה של פאני מיי, שבאופן שיגרתי מחזיקה 700 מיליארד דולרים של משכנתאות מגובות בניירות ערך? היכן השוק של ערך כזה? אין באמת שוק של 700 מיליארד דולרים. איך אתה 'מוכר' דבר כזה לשוק?".

"המכשול האחרון", הוסיף ד"ר קהאן, "הם המוצרים המובנים שבהם היו לא רק ניירות ערך המגובים במשכנתאות. במסגרת תפקידי ניהלתי את הצוות שעליו הייתה מוטלת משימת ההערכה של המוצרים. היו שם אנשים טובים – מתמטיקאים, דוקטורים, אנליסטים ואפילו דוקטורים לפיסיקת חלקיקים – אך היה זה קשה מאוד להבין כיצד הסיכון מתנהל דרך המערכת הבלתי ליניארית הזאת. מה שרצינו לחשוב הוא, שלביטחונות יש את היכולת לחלק את הסיכון בדרך סבירה ומובנת אך החביאו שם כל מיני דברים וזרקו לשם מוצרים כאילו זורקים אורניום מועשר אל ערימה. הם המשיכו לזרוק דברים לערימה ואיש לא ידע מה בדיוק וכמה יש שם, וכל מי שעיניו בראשו היה צריך לומר, כי עלינו לעקוב אחרי הסיכון הזה הנגרר בעקבותינו. יצרנו מכשירים וחברה שהיו מורכבים מידי ולא הבנו מדוע הגשר מתמוטט, בנינו מכונות מבלי להבין את ההנדסה שלהן. כולם הרוויחו ויכלו להעמיד פנים שהכול בסדר, אך היה ביב שופכין של דברים נוראיים שצמחו שם".

האם התשובה תגיע מהממשל?
"אין לי תשובה, כי ראיתי את הממשלה שלי מנסה לנהל דברים, ולרוב עושה דברים איומים. אז מה ניתן לעשות? לתת לממשלת ארה"ב לנהל דברים? אבוי, לא! אנו צריכים לקיים מערכת רגולציה בעלת אחריות. הצגתי את האפשרות הזאת להנהלה של פאני מיי והם צחקו ממני. 'מדי פעם מגיע מישהו כמוך', הם אמרו, 'שמייצג את הצד הרגולטורי שאינו מבין את הדברים ומעורר בעיות ואתה יודע מה אנו אומרים לו? אתה מרוויח 100 אלף דולרים בעבודה פדראלית, אנחנו ניתן לך 500 אלף דולרים ונשכור אותך. זה ישתיק אותו מיד'. אלו דברים שדובר בהם באופן מפורש בפאני מיי".

מחיר השתיקה

לכל אורך הראיון עם ד"ר קהאן היה ברור, כי הוא נושא עימו מטען כבד של תחושת החמצה – החמצת אותו רגע בו ראה את המלך העירום והסתפק בהתראות לממונים עליו. השתיקה גילתה את פניה באופן מעורר מחשבה גם כאשר שוחחנו על הרקע המשפחתי שלו: "מוצאו של אבי מברלין. כל בני המשפחה מן הצד שלו נרצחו בשנות ה-40', אך הוא נמלט. בשיקגו, בה גדלתי, אימי גידלה שלושה בנים בכוחות עצמה והיא הייתה נחרצת לגדל שלושה אמריקנים. היא לא רצתה לגדל ילדי מהגרים. היא לא הרשתה לדבר יידיש במשפחה וכאשר אחיה היו באים לביקור, היא הורתה להם להפסיק לדבר יידיש. גם לא היה שום לימוד דתי. היא מעולם לא דיברה איתנו אודות השואה. על השואה למדתי בבית הספר התיכון, כמו ילדים אמריקנים אחרים. השואה נעצרה אצל אימי. היא מנעה מזאת מלהגיע אלינו".

כאשר הקשבתי לד"ר קהאן המתאר את ניסיונו חסר ההצלחה לעורר את עמיתיו לעמוד ולהתריע בפני האסון המתקרב, לא יכולתי שלא לחשוב במקביל על הד קול מן העבר. הד קולו של היהודי הברלינאי קהאן, שהושתק בשנות ה-30'. "הרקע התרבותי שלי והאמונה שלי מכירים בכך שיש מחויבות חברתית עמוקה לכל בני האדם, ובאופן מיוחד למדענים. במידה רבה המדענים שהפעילו את המחקר הזה וידעו את הדברים לאשורם, לא הפנימו את אחריותם החברתית", סיכם ד"ר קהאן.