אין דבר העומד בפני כוח הרצון

לפני שנים רבות אירע מעשה שהמסר שלו יכול לעורר גם את ישני עפר. "קנטוניסט!". היו ימים שבהם הצטמררו האנשים כשלחלל האוויר נזרקה המילה הנוראה הזו, טומנת בחובה דמעות רבות מספור של ילדים רכים שנקרעו מחיק אימותיהם על ידי הקוזקים, כשהם מותירים אחריהם בעיירה הדלה, לבבות נדכאים מצער וחוסר אונים.

אף גורלו של יוס'לה לא שפר עליו. ילד מחונן היה, את כל מילות הרבי שתה בשקיקה ועם ערב, בבואו לביתו המט ליפול, ישב אל השולחן הרעוע לאור עששית נפט מעלה עשן ושינן את אשר לימדו רבו. בזווית החדר היתה עומדת אמו האלמנה שיוס'לה היה תנחומיה היחידים לאחר שנלקח ממנה בעלה ז"ל באבחת גרזן של קוזק שתוי, וכשדמעות אושר תלויים בזוויות עיניה היתה לוחשת לעצמה את המילים שנהג בעלה ר' אשר לפזם בעת לימודו "זאת נחמתי בעניי…". או אז נכנסה אל המטבח החשוך כדי לשפות חלב על הכירה. אל כוס החלב החם הוסיפה באהבה שאין לה גבולות קוביית סוכר "שיהיה לו קצת מתוק ליתום שלי" והגישה ליוס'לה את כוס החלב המתוק והחם.

לא הרבה זמן נתנו להם מפקדי הקוזקים להבין כי יותר לא יראו האחד את זולתו. היה זה השכם בבוקר עת הכינה האלמנה את שקית האוכל לבנה, בעוד הוא נם שנת ישרים בקיטון הצר שליד המטבח. דפיקות עזות נשמעו על דלת הבית ותוך שניות מספר היה יוס'לה לפות בידיו השריריות של חייל אדיש שכלל לא שמע את זעקותיה הנואשות של האם האומללה. כשיוס'לה כבר היה על מפתן הדלת התעשתה לפתע האלמנה וזעקה בת אלמוות נזרקה מגרונה: "יוסל'ה – הישאר יהודי!"

כמוהו כיוס'לה נחטפו באותו יום מר ונמהר ילדים רבים שנלקחו תחילה ל"חינוך" אצל איכרים נבערים וגסי רוח, כדי להכשירם לשמש כחיילים בצבא הוד מלכותו, הצאר. הללו העבידום בעבודות פרך והאכילום בצמצום רב, זאת מלבד התעללויות השכיחות ביהודונים הקטנים. כך נותקו אלפי ילדים בני עמנו מכור מחצבתם ועם הזמן נשכחה מהם כליל מורשת בית אבותיהם. צווחתה האחרונה של אימו לא הרפתה ממנו ובשכבו בלילות הקרים על מזרון קש מעופש, היתה מהדהדת באזניו הקריאה "יוסל'ה – הישאר יהודי!".

הרבה לא היה באפשרותו מה לעשות כדי לממש את צוואתה של אימו, אך על דבר אחד הקפיד וממנו לא מש – קריאת שמע שעל המיטה. דווקא היא מבין שאר כל התפילות נשארה חקוקה בליבו. בכל לילה היה מפזם את "קריאת שמע" ו"המלאך הגואל" באותו ניגון ערב בו היתה אמו קוראת עמו קריאת שמע. יוס'לה בגר והיה לאיש, העבודה החקלאית המפרכת חישלה את גופו ועתה כלל לא דמה לילד השברירי שלמד תורה לאור עששית הנפט. דמות תמירה וחסונה היתה לו, כזו המיועדת לשרות קרבי עם הקוזקים.

במלאת לו עשרים קרא לו האיכר שהפך לאביו מכורח המציאות ואמר: "הבט נטשה (זה היה שמו החדש), שם, מעבר לדלת ממתינים לך חיילים כדי לגייסך. אני עשיתי את שלי וחישלתי אותך כיאות. כעת משבגרת עליך להתכונן למשימת חייך – שירות מפואר בצבא הצאר. לך!". יוס'לה הלך, וכי ברירה היתה לו? במחנה הצבאי פגש אי מי מחבריו לעיירה שלמרבה הצער המירו את דתם. מעטים היו הקנטוניסטים שהצליחו לשרוד תקופה זו ולשמור במאמץ עילאי ובמסירות נפש על הניצוץ היהודי שלא יכבה, יוס'לה זכה להיות אחד מהם. אולם, אף אותם מעטים, לאחר שסיימו את שנות הסבל והיסורים כשהם כבר קרובים לימי הזיקנה, שבו לריכוזי היהודים שברוסיה, בורים גמורים שלא יודעים צורת אות, וכמובן שלא הכירו את דיני ומנהגי ישראל. בדרך כלל אירחו הקהילות את האומללים בסבר פנים יפות והללו היו יושבים רוב היום בבית הכנסת ומסתובבים בין הלומדים.

אף לעיירה 'ליפנישוק' שליד וילנא הגיע קנטוניסט מגודל שהשתחרר מהצבא וקבע לו את מקומו בחצר בית הכנסת, היה זה יוס'לה מיודענו. באותה עת למדו בבית הכנסת את מסכת יבמות, והנה שומע הקנטוניסט את הלומדים חוזרים על המילה 'יבם' פעמים רבות. בתקופה ההיא היה הכינוי לגוי רוסי 'יון', משום שהעם הרוסי השתייך ל "כנסייה היוונית". בשמוע הקנטוניסט את הלומדים מזכירים בלימודם 'יבם', חשב לעצמו "וכי איזה 'יון' נמצא כאן? על אודות מי הם מדברים?" וכשהביט סביבותיו ונוכח שאין שום גוי בבית הכנסת, הגיע למסקנה שהם מרכלים ומלגלגים על אודותיו שהוא "יון – רוסי נכרי", מאחר ששירת שנים רבות את הצאר הרוסי. יוס'לה נפגע עד עמקי נשמתו, ופנה אל הלומדים בכאב, כשהוא שואלם בשפתו העילגת: "וכי אינכם מתביישים לשחוק עלי ולכנותני 'יון' אחר הסבל הרב שעברתי, וכי מהי אשמתי שגזלוני מביתי בילדותי?".

הלומדים ההמומים מדבריו ניסו לפייסו ולהסביר לו שלא קראוהו 'יון' ולא שוחחו על אודותיו, אלא אמרו 'יבם' שהוא מושג ממסכת יבמות. אך האומלל נשאר בשלו, "לא כי, אלא 'יון' אמרתם ועל אודותי שוחחתם". לומדי בית הכנסת שלא הצליחו להניח את דעתו חככו בדעתם כיצד לנהוג עם הנפש הנכאה, והגיעו למסקנה שלא נותרה ברירה אלא לנסות ללמדו קצת "עיברית" כדי שידע להבדיל מעצמו בין 'יון' ל'יבם' ויעמוד על כך שלא התכוונו להעליבו.

ממחשבה למעשה, קבעו יושבי בית הכנסת בליפנישוק תורנות בינם לבין עצמם כדי ללמדו לשון הקודש, והנה גילו שבכוח רצונו הוא מצליח להבין את המוסבר לו ותוך תקופה קצרה ידע הרבה יותר מאשר החילוק בין 'יון' ל'יבם' עד שגדל לתלמיד חכם מופלג. בשאיפה הטהורה ובכוח הרצון העצום שלו המשיך לעלות במעלות התורה והיראה עד שזכה להיקרא בפי הכל "הגאון מליפנישוק". ללמדנו, שאין דבר העומד בפני הרצון. צריך לרצות, להאמין, לעמול, ולהתפלל. את שאר העבודה עושה מי שאמר והיה העולם.

עובד מ-"מאורות הדף היומי"