לזכרה של רלי מרידור ז"ל

"רלי היקרה, אני רוצה לספר לך את שעבר עלינו בחודש האחרון", פותח קובי מרידור את הספדו לרעייתו, רלי מרידור ז"ל, שנפטרה באופן פתאומי בתחילת אוגוסט. "הפרידה הייתה ביום שלישי לפנות בוקר. הערת אותי ואמרת שקשה לך לנשום. נסענו לבית החולים ובדרך עצרה נשימתך. צמרמורת עברה בגופי, הרגשתי שאסון קרה. חשבתי שאולי התעלפת, וניסיתי להעיר אותך. אחר כך הצטרפו אמבולנסים שהזמנתי והמשיכו לנסות להחיות אותך מעל שעה – אבל לא הצלחנו. עולמנו נחרב!".

"חזרתי הביתה, הערתי את קיטי – חברתך הטובה שהתארחה אצלנו, בבכי קורע", משחזר מרידור. "תחילה קיטי לא האמינה לי, חשבה שאולי זו בדיחה נוספת שלי. לא יכולתי להודיע לזהר ולתומר וביקשתי מקיטי להודיע להם. זהר ותומר שבו הביתה, והעירו את גיא עם הידיעה המרה. זה היה קורע לב לדעת שעוד דקה הוא ישמע את הבשורה המרה שתהפוך את חיינו".

"ללוויה באו מאות אנשים – משפחה שלך ושלי וחברים. באו עובדים ומנהלים ממגדל, מנס, מדואר ישראל ומבנק ירושלים ועמיתים למקצוע. באו חברים של זהר, תומר וגיא וגם הורים. כולנו בכינו ובכינו".

"בשבעה היה קשה מאוד, המחשבות על הרגעים האחרונים, על חיינו המשותפים, על האובדן והחוסר. להביט מפעם לפעם בתמונות ולדעת שאלה האחרונות ולא יהיו נוספות. לשבעה הגיעו המונים, מבוקר עד ערב. בנק ירושלים הקים אוהל אבלים, ולאוהל הגיעו חברים של זהר, תומר וגיא. הייתה אווירה מלאת חיים, אבל מלווה בעצב רב. שמענו חוויות וזיכרונות, סיפרנו עליך ועל משפחתך. ראינו הרבה תמונות שלך וגם את האלבום היפה שהכינה זהר ליום הולדתך ה-50".

"אנחנו היינו מלוכדים, ילדינו סייעו זה לזה, והחברים מהשכונה ומהצבא טיפלו בנו ובביתנו כמו מלאכים טובים", הוא כותב. "ימי השבעה חלפו והגיעו ימים קשים יותר, רגעים של בדידות ועצב, מחשבות חוזרות וחוזרות למה, למה זה קרה לך, הטובה שבאדם, מה היה אילו. אנשים נוספים ששהו בחופשות התקשרו ובאו לנחם. אנחנו התחלנו לחזור לעיסוקינו – עבודה, לימודים, שיעורים וצופים. כשיצאתי מהבית בפעמים הראשונות חשתי כאילו אנחנו נמצאים בשני עולמות – העולם העצוב שלנו והעולם השמח שמעבר לזכוכית, והעולמות לא מחוברים. זה קורה הרבה, בעיקר בכל מפגש עם מצב חדש – בהתחלה חשים צמרמורת ואחר כך מתרגלים להבין שזאת המציאות החדשה".

"זה נשמע כתיאור התרחשויות, אבל זה אכזרי, כואב ובלתי נתפס. זה תיאור של ימים ראשונים בלעדייך. רלי, שאיתך אני חיי את מרבית שנות חיי, שאיתך גדלנו כולנו, שאיתך צחקנו ושמחנו. רלי, עצוב לנו מאוד שנשארנו בלעדייך, אך עצוב יותר שאת לא ממשיכה את חייך כפי שאהבת. אנחנו נמשיך, כפי שהיית מבקשת, אבל יש לנו פצע מדמם שלא יגליד לעד".