הזחילה של הסחר האלקטרוני בישראל

נתונים שפורסמו באחרונה מראים על נתונים מדאיגים בנוגע להיקף הסחר האלקטרוני בישראל. כך, במסגרת הדו"חות המאכזבים של וואלה!, הכוללת את וואלה! שופס, פורסם שהיא רשמה ירידה משמעותית מאוד – של יותר משליש – בפעילות החברה בתחום.

ללא קשר, המכללה למנהל פרסמה השבוע תוצאות סקר על השימושים באינטרנט של הגולשים בארץ, אותו ערכה בשיתוף פעולה עם הסניף הישראלי של גוגל (Google). עולה מהממצאים שהישראלים אוהבים אמנם לגלוש ברשתות חברתיות, אולם מנגד בולט המימוש המועט יחסית של אופציית המסחר המקוון בארץ. הגולשים חולקו לשמונה קטגוריות גיל, לגביהן נבדקה התפלגות השימושים העיקריים ברשת. רק בשתיים מהקבוצות הצליחו הקניות המקוונות לתפוס את המקום הרביעי, בעוד שביתר קבוצות הגיל, הרכישות נדחקו למקומות הרבה יותר נמוכים.

אם בוחנים את הנתונים מקרוב, התמונה מדאיגה הרבה יותר, מאחר שגם באותן שתי קבוצות גיל הפעילות ביותר במסחר האינטרנטי, מדובר בשיעור של בערך 11% בלבד מהיקפן. יתרה מכך, אחוז זה כולל גם את הגולשים שנכנסו לאתרים לשם השוואת מחירים והכרת השוק, אך בסופו של דבר ביצעו את הקניה בחנות הפיזית. אם נוסיף לכך את העובדה שלא כל תושבי ישראל מחוברים בכלל לרשת, התמונה כלל לא מעודדת. בעיקר את כל מי שסבור, כמוני, שהסחר האלקטרוני הוא אינדיקציה חשובה למידת המוכנות של חברה לכלכלת העתיד הקרוב.

לפני כשנה פורסם דו"ח מקיף של חברת מקינזי על כלכלת האינטרנט הישראלית. מסמך זה הצביע על העובדה המוזרה שאנחנו יצואנים גדולים של טכנולוגיית הרשת, אולם אזרחינו אינם מאמינים במסחר האלקטרוני. המסחר האלקטרוני הגיע אצלנו ל-0.5% בלבד מהתמ"ג – הרבה פחות ממה שמתרחש בכל המדינות עמן ראוי לערוך השוואה. הסיבות למצב עלוב זה נעוצות, על פי הדו"ח, בחוסר אמון בתשתיות ההזמנה והאספקה, בעובדה התמוהה שהמחירים ברשת הישראלית גבוהים בממוצע מאשר בחנויות הפיזיות ובמבחר המצומצם שמוצע לגולשים.

השימוש הזעום באופציית הסחר המקוון איננו גזירה משמיים. יש חברות ישראליות שמצליחות באינטרנט. רשת דומינו'ס פיצה בישראל הצליחה בתוך שנתיים להכפיל פי 10 את חלקה של המכירה באינטרנט מכלל עסקיה ולהגיע לכמחצית מסך המכירות שלה בארץ. גם ברשת בתי הקולנוע סינמה סיטי מדווחים על צמיחה מהירה במספר רוכשי הכרטיסים דרך הרשת, וגם שם הם שואפים למחצית מהיקף המכירות הכולל. זאת, למרות העובדה התמוהה והבלתי נסבלת שמחירו של כרטיס מקוון גבוה יותר ממחירו בקופות הקולנוע.

יותר מפעם אחת כתבתי כאן על המשמעויות הקשות של המצב הנוכחי. התוצאות של וואלה! והסקר של המכללה למנהל וגוגל ישראל מוכיחים ששום דבר משמעותי לא משתנה. הסחר ברשת מתפתח כאן לאט והפער מול המתרחש בעולם רק גדל. הישראלי רואה את עצמו כ-"לא פראייר", אך בבחינה אובייקטיבית, הוא מרוויח פחות ומשלם על כל שירות ומוצר יותר מאשר במדינות שכדאי לנו להשתוות אליהן. ועדת טרכטנברג הבינה את גודל הבעיה והביאה לפעולה ממשלתית מהירה של פטור ממיסים על רכש מקוון בחו"ל. כשלעצמי, הרחבתי את הקניות שלי ברשת מכרטיסי טיסה ולינות בבתי מלון גם לבגדים וכלי בית. המבחר אדיר, הסחורה איכותית, המותגים מכובדים, השירות והאמינות גבוהים – וכל זה במחיר סופי זול יותר.

זוהי בדיוק הנקודה בה מתחילה הבעיה הלאומית שלנו. כאשר אני מבצע רכישה באתרים אמריקנים, לא זו בלבד שהמטבע הקשה זורם מכאן החוצה. אני גם תורם לפיתוח משרות מתוחכמות יחסית של מתכנתים, מקדמי מכירות באינטרנט ומעצבי אתרים מעבר לים – ולא כאן.

מתחייבת פעולה כדי שנימצא בצד המרוויח. מדוע שתייר נורבגי לא יקנה כרטיסי טיסה מניו-יורק לפיליפינים באתר ישראלי שיהיה הטוב מסוגו בעולם? למה שלקוח קנדי לא יקנה תכשיטי זהב שעוצבו באיטליה באתר כחול לבן? על הממשלה להשקיע הרבה יותר תשומת לב ומשאבים בכיוון זה. אחרת נצא כאשר ידינו על התחתונה, בשלב החדש של התחרות הכלכלית הגלובאלית שאנחנו כבר מצויים בתוכה.