הכרמל כמשל

הדו"ח של מבקר המדינה היוצא, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, על השריפה הקטלנית בכרמל, אינו עוסק רק במחדלים שקדמו לשריפה והליקויים בטיפול בה במהלכה. הדו"ח פותח צוהר רחב להיערכות, או נכון יותר לחוסר ההיערכות של כל גורמי הביטחון, החירום וההצלה בישראל לקראת אירועי חירום. הליקויים והמסקנות מטילים צל כבד על מוכנותה של ישראל להתמודד בזירה האזרחית עם מצבי חירום ומלחמות.

התחושה היא, שדו"ח המבקר משקף שוב את העובדה לפיה העורף חשוף ואין לו על מי לסמוך. היטיב להגדיר זאת השופט לינדנשטראוס בפתח דבריו בדו"ח, באומרו כי "אירועי השריפה הם משל לסיכונים ולמצבי חירום בפניהם עלולה מדינת ישראל לעמוד בקרוב". מעבר לממצאים הקונקרטיים של הדו"ח הנוגעים לאירוע השריפה עצמו, מדאיג במיוחד הפרק הדן בהיערכות כוחות הביטחון.

כך למשל, כותב המבקר, כי "צה"ל והמשטרה עדיין אינם מתואמים ביניהם באופן מספק בנושא ניהול אירועי חירום, על אף שהממשלה כבר קיבלה החלטות בעניין בשנת 2007. התיאום הוא קודם כל פונקציה של שימוש בכלים ובתקשורת, וכן פלטפורמות שיאפשרו שיתוף מידע ותיאום. באמצעות מערכות אלו, ניתן לנתב טוב יותר את הכוחות בשטח, לנצל משאבים בצורה הרבה יותר יעילה ואולי גם להציל חיים".

אבל כאשר בפיקוד והשליטה של מערכי הכבאות והמשטרה יש כשלים, כפי שקבע המבקר, אין כל סיכוי לתיאום בין כל הזרועות. התיאום הזה הוא אחד המדדים המרכזיים בשעת חירום. בעת קרב, הרמטכ"ל ושר הביטחון מנהלים את המלחמה מחדר פיקוד ושליטה. חדר זה כולל מערכות מידע חכמות, שיודעות לעבד מידע, מערכות חוזי ותקשורת שמאפשרות לכל הדרג הפיקודי לראות את תמונת המצב האמיתית בשטח. באסון הכרמל לא היה חדר מצב שכזה, וכל אחד מבעלי התפקידים ניסה לעשות כמיטב יכולתו כדי לכבות את השריפה. בנימין נתניהו – ראש הממשלה, התייצב בשטח, אנשי הכבאות התרוצצו בין מוקדי האש השונים, והמשטרה, שלא קיבלה מידע בזמן אמת על הסכנות בשטח, קיבלה כנראה החלטות לא נכונות, אחת מהן קטלנית – זו שאפשרה את כניסת אוטובוס הסוהרים לשטח האש, כניסה שהסתיימה באסון.

מהדו"ח עולה תמונה עגומה של העדר תשתית לטיפול באירועי חירום. המבקר מגדיר אותה תשתית נורמטיבית. זה עצוב, כי המבקר סוקר בדו"ח שלו דו"חות קודמים שלו בנושא, שם הונחו היסודות לטיפול נורמטיבי בעורף בשעת חירום. מעציב מאוד לגלות שארבע שנים לאחר מכן לא נעשה כמעט דבר. אומנם הוקמה הרשות לחירום לאומית, אבל היא לא רשות ביצועית, אלא מייעצת בלבד, ובמועד סיום כתיבת הדו"ח, יולי 2011, עדיין אין בישראל גוף מרכזי אחד המטפל במצבי חירום בהיבט העורף.

אם יש לקח אחד מרכזי שקברניטי המדינה צריכים ליישם בעקבות הדו"ח, הוא שיש לגשת מייד להקמת חמ"ל לאומי לטיפול בעורף, ולצייד אותו בציוד המתאים. זאת, לצד קביעה של מסגרות של אחריות, תהליכים ונהלים. עוד יותר חשוב הוא נושא ההיערכות ברמת התרגול, דבר שלא נעשה עד כה.

אשר לשריפה עצמה, המבקר מטיל אחריות ישירה על שירותי הכבאות והרשויות המקומיות, כולן באחריות משרד הפנים, והשר העומד בראשו, אלי ישי. חוסר המוכנות מתייחס גם לעובדה שתשתית מערכות המיחשוב בנציבות כבאות והצלה הייתה מיושנת ולא תאמה את הצרכים האמיתיים, נתונים עגומים עליהם התריע המבקר בדו"ח שיצא בלא קשר לשריפה, כמה ימים אחרי התרחשותה. העובדה שהשר ישי התריע, עומדת אולי לזכותו, אבל מבחן התוצאה היה עגום ביותר.

חלק מאותן מערכות הן קריטיות לחיי אדם, וצודק המבקר, המטיל אחריות כבדה ביותר על ד"ר יובל שטייניץ, שר האוצר. המבקר תמה כיצד השר לא הפנים את העובדה שמדובר בנושא קריטי ועם כל הכבוד לתנאים שהאוצר הציב כתנאי לסיוע – התייעלות – צריך היה מישהו לצעוק: "זהירות, שריפה בדרך. יש סכנה לחיי אדם".

עוד יותר עצוב ומאוד אופייני לקברניטים, העומדים בראש מערכות גדולות: הם טרם הפנימו את הקשר בין הטכנולוגיה למציאות בשטח. ישי, שטייניץ ובכירים רבים אחרים, עדיין חיים בעולם שבו ה-IT הוא דבר טוב, אבל לא חשוב. דווקא במערכת הביטחון הפנימו את הנושא הזה והיום אפילו הרמטכ"ל יודה ש-IT הוא פקטור חשוב מאוד בהצלת חיים.