צו איסור כרסום

שיחה שקיימתי היום (א') עם חבר גרמה לי להרגיש קצת מוזר. "מה דעתך על הפרשה החדשה?", שאלתי אותו, בטוח שהוא הולך לפרוס בפניי את משנתו על עולם המוזיקה והמעריצות. "איזו פרשה?", השיב. "נו… זאת עם הזמרים והקטינות… מה שכולם מדברים עליו בימים האחרונים…", אמרתי. "לא, אני לא מתעדכן בחדשות", פסק, ובכל זאת ביקש שאני אספר לו במה המדובר. אז סיפרתי.

החבר הזה לא נפל ממאדים והיה בארץ בימים האחרונים. אבל כנראה שהמקרה שלו יחיד במינו. מי מאיתנו לא שמע על הפרשה בה מעורבים לכאורה זמר בכיר, קרוב משפחתו, זמר צעיר, קטינות, סמים ומה לא. חרושת של שמועות נפוצה ברשת מאז יום רביעי האחרון, אז נחשפה הפרשה בערוץ 2 ומעט אחר כך הוצא עליה צו איסור פרסום גורף – מה שכמובן הביא את סגן אלוף שמועתי (הוא כבר מזמן לא רב סרן) לעבוד שעות נוספות.

כאן בדיוק נמצאת השערורייה, הפארסה או הפרטצ׳יה הקישונית גרסת 2013. או גם וגם, איך שתרצו. לא בהקשרים הפליליים שלה – אני לא יכול לקבוע האם היו שם פשעים או לא כי מן הסתם, אין בפניי את הראיות – אלא בהתנהלות התקשורתית-ציבורית של הרשויות בה. שערוריה שממחישה היטב עד כמה הרשויות לא מעודכנות ולא קולטות שאנחנו נמצאים בעידן חדש.

הפרסום אודות הפרשה בערוץ 2 היה במהלך מהדורת החדשות. לא חלפה חצי שעה ושמו ותמונתו של אותו זמר בכיר היו כבר פרושים בפני כולם ברשתות החברתיות. בערך כל מי שיש לו חשבון פייסבוק (Facebook) יכול היה לדעת פרטים עסיסיים אודות הפרשה, אמיתיים או לא. קצת אחר כך הגיעו גם המ״מים והדאחקות על חשבון אותו זמר ומה שקרה. הגדיל לעשות אחד הבלוגרים המרכזיים, שפרסם את שם הזמר הבכיר בבלוג שלו (ואף נחקר על כך).

כמובן שמיד עם פרסום הדברים ברשת הגיעו ההודעות של הצדקנים והצקצקנים, שהתרעמו על כך שאנשים מרכלים ברשת על הפרשה ורוצים לדעת את הפרטים העסיסיים. הרבה מילים מפוצצות נשפכו שם: הזכות לפרטיות, השם הטוב ומנגד זכות הציבור לדעת ודמוקרטיה.

נראה לי שגם אותם צקצקנים מתעניינים בפרטים, אולי אפילו יותר מאחרים. אלא שהם, וגם ואף בעיקר הרשויות, שהוציאו את צו איסור הפרסום, מתעלמים מדבר מאוד חשוב: אנחנו נמצאים בעידן שבו הטכנולוגיה – הווטסאפ (WhatsApp), המובייל והרשתות החברתיות – גורמת לכך שאנחנו יכולים לספק ביתר קלות את אחד היצרים הבולטים שלנו: מציצנות. רובנו רוצים לדעת מי זה הזמר, מה הוא לכאורה עשה ובמה מאשימים אותו. רובנו גם אוהבים לרכל ולחלוק את המידע עם אחרים. המיידיות והמהירות של הרשת והמובייל מאפשרים לספק את היצרים האלה. את השילוב הזה קשה מאוד לנצח. הרי את הטכנולוגיה לא יחסמו בקרוב בישראל, אנחנו לא איראן, ולכו תחנכו את העם.

מצד שני, לא תמיד לספק את ההמונים זה דבר טוב, ושמו של אדם הוא דבר חשוב. ודאי צרכי החקירה וההכרח שלא יהיה שיבוש שלה. לכן, חייבים לעשות משהו: שינוי, אולי אפילו מהפכה. לא בהכרח לבטל את צווי איסור הפרסום לחלוטין, כפי שיש כבר רבים וטובים שמציעים, אלא לצמצם את כמות המקרים ואת פרק הזמן שהם מוטלים. שיהיו צווי איסור פרסום רק במקרים חיוניים באמת, כאלה שבהם אם הצווים לא יוטלו תהיה פגיעה בביטחון המדינה או שיבוש חמור של החקירה.

אלא שלפני שעושים זאת, הרשויות צריכות לעשות רוויזיה בהבנה שלהן את המדיה החברתית והמובייל ובהתייחסות אליהן. להכיר על בוריים את פייסבוק, ווטסאפ ויתר האפשרויות, ולחשוב איך משנים את המצב, כדי שהחוק לא ייעשה יותר לצחוק. עליהן להבין שתם העידן בו פרטים על פרשה פורסמו רק לאחר שבית המשפט הסיר את צו איסור הפרסום. המשטרה, בתי המשפט והכנסת אולי לא יודעים, אבל אנחנו כבר מזמן לא בעידן בו יש רק את התקשורת המסורתית, עם האתיקה וה-״ממלכתיות״. הניו-מדיה הרבה יותר מיידית, הרבה יותר מהירה ובמקרים רבים גם הרבה יותר המונית.

רק פעולה משולבת של הרשויות, שתביא לשינוי החקיקה והפסיקה ולהתאמתן לעידן הטכנולוגי הנוכחי, תוכל להפחית את המצב המגוחך הזה. לא בהכרח למגר אותו. צריך למצוא את האיזון בין הדרישות של החקירה, השם הטוב של האדם, זכות, או יותר נכון רצון הציבור לדעת וההתפתחויות הטכנולוגיות, על כל המשתמע מכך. כל זה יקרה רק אם הגורמים הרלוונטיים יבינו באמת ויידעו לעומק את עידן הניו-מדיה ואת הכוח שלה, וייצאו מהמקובעות שלהם. אחרת, אין מצב שהדברים ישתנו.