פרטיות בבקשה!

האח הגדול כבר כאן מזמן, והוא הולך ותופס אחיזה, שלא לומר שליטה, ככל שעובר הזמן. אני לא מתכוון לתוכנית הריאליטי, אלא להתערבות ההולכת וגוברת של חברות הטכנולוגיה והגופים הממשלתיים בחיינו. המאגר הביומטרי, תוכנית הריגול של האמריקנים אחרי אזרחים ומנהיגים מכל מיני מדינות בעולם, עיריית תל אביב, שרישתה במצלמות בערך את כל העיר, ועוד…

זה כמובן לא מסתיים בגופים ציבוריים: חברות רבות יכולות לדעת מה אנחנו עושים בכל רגע נתון, מה אנחנו אוהבים ועוד מידע עלינו, אישי פחות והרבה יותר חשוב, אישי יותר. למשל, חברות הסלולר יכולות לאתר אותנו עם האיכון הסלולרי, גוגל (Google) אוספת מידע על החיפושים שלנו ברשת ופייסבוק (Facebook), כך נודע לא מזמן, חודרת לנו לטלפון החכם, בעיקר עם המסנג'ר (Messenger) שלה. הפרטיות כבר מזמן לא פרטית.

פייסבוק היא אחת הדוגמאות הבולטות למצב הרע. היא הודחה השנה מרשימת החברות המבטיחות פרטיות של פונימון (Ponemon), ולא סתם. הרשת החברתית הגדולה בעולם לא רק שיודעת את כל המידע שאנחנו מפרסמים בה – כולל שמות, תמונות ומה שכתבנו בסטטוסים – אלא גם את כתובת ה-IP, מערכת ההפעלה ומספר הטלפון ממנו אנחנו גולשים. האלגוריתם שלה מתיימר לדעת, על פי הסטטוסים והתגובות שלנו, מה אנחנו אוהבים ומהם תחומי העניין שלנו.

מארק צוקרברג ועובדיו החליטו כבר די מזמן שהם יציגו לנו בפיד מה שהם רוצים, חלק מזה על בסיס חברים שאנחנו מרבים לקרוא פוסטים שלהם וחלק על בסיס פרסומות למוצרים שבפייסבוק חושבים שנביע בהם עניין. איש איש וטעמו הוא. רק אתמול (ג') פרסמנו כאן, באנשים ומחשבים, שהם הגדילו לעשות ומתכננים לסדר לנו את הפיד לא רק לפי זה, אלא גם לפי תחומי עניין, ולשלב יותר עדכונים אקטואליים ופחות ממים – אותן יצירות סאטיריות מצחיקות שהולכות וצוברות תאוצה בשנים האחרונות.

רבים מזהירים מפני ההשלכות של האח הגדול ואובדן הפרטיות, אלא שמעט מאוד נעשה. בין אם על ידי גורמים רלוונטיים ובין אם על ידינו, הציבור. נהפוך הוא, אנחנו נותנים לחברות הללו את המידע די ברצון. כאילו אומרים לגוגל: תאספו עלינו מה שאתם רוצים, רק תנו לנו לחפש. או לפייסבוק: לא ממש אכפת לנו (כשאנחנו כבר יודעים) איזה מידע יש לכם עלינו, העיקר שנעלה עוד סטטוס, נעשה עוד לייק או נפרסם עוד תמונה של חתול. תזרקו לנו את ליטרת הבשר הקטנה שלנו – ואנחנו שלכם.

חלק מזה הוא תוצר של התמכרות. הרבה מאתנו לא יכולים לעבור את היום (את היום? את השעה!) בלי לראות מה כתבו החברים בפייסבוק או צייצו בטוויטר (Twitter). אבל החלק האחר הוא חוסר מודעות ובעיקר חוסר הבנה של ההשלכות. מומחי אבטחת המידע מרבים לדבר על הסכנות שבאובדן הפרטיות ברשת, אלא שדבריהם נופלים פעמים רבות על אוזניים ערלות – וזה דבר רע, כי צריך לקחת את דבריהם בחשבון ואולי אפילו ליישם כמה מעצותיהם.

החוקים אמנם מגנים חלקית על הפרטיות שלנו ולא מאפשרים לחברות האלה לעשות במידע שהן צוברות עלינו כל מה שהן רוצות. אלא שמי ערב לכך שהן לא יערימו על הרשויות? שהן לא עושות כבר בימים אלה כל מיני דברים בסתר? או שביום מן הימים, כתוצאה מלובינג מסיבי ומההון הרב שיש לכל אחת מהן, החוקים לא ישונו – לטובתן?

אינני קורא לכם כאן לא לתת שום פרט ברשת, לא לחפש מילה בגוגל ולא לפרסם שום דבר בפייסבוק. אני בעצמי משתף את החברים והקוראים שלי שם הרבה מדעותיי והגיגיי, ואפילו דברים אישיים. יש בזה כיף ועניין. כל מה שאני קורא הוא לקחת את הדברים בחשבון ולעשות את מה שאתם עושים מתוך ידיעה שהפרטיות שלכם, של כולנו, ברשת, איך נאמר? במצב בעייתי.

עדיף היה לו אחים גדולים היו רק במשפחות. אלא שלא זה המצב ועד שהרשויות לא יפעלו למען הפרטיות שלנו, אם בכלל, עלינו להיות מודעים.