מה לעשות? לעשות!

בסוף השבוע האחרון צפינו בסרט "דיברנו מספיק". מבקר הקולנוע בעיתון העניק לסרט ארבעה כוכבים ומדובר בשחקנים טובים מבטיחים – ג'וליה לואי-דרייפוס מסיינפלד וג'יימס גנדולפיני מהסופרנוס, אז הלכנו. הסרט לא מקיים את ההבטחה המפורשת שבשם שלו. כל הסרט חיכיתי שהדמויות יגיעו למסקנה שהן דיברו מספיק ויקרה משהו על הבד, אבל כלום, הן לא מפסיקות לדבר. פטפטת משעממת. גנדולפיני שחקן גדול, החליף יפה מאוד את עורו ממאפיונר קשוח לגרוש חמוד, אבל דרייפוס לא משחזרת את הצלחתה כקומיקאית והתסריט ריקני. ציפיות גבוהות, אכזבה גדולה.

אפשר ללמוד מכך שלושה דברים: להיזהר עם ציפיות, להיזהר עם הבטחות ולדעת מתי להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות. על הנקודה השלישית אני רוצה להרחיב.

יש כל מיני מודלים לאיפיון מנהלים. המוכר ביותר הוא מודל PAEI של אדיג'ס, שמגדיר ארבעה פרופילים של מנהלים: משימתי (P), שנותן דגש רב על ביצוע והישגים; אדמיניסטרטור (A), ששם דגש על ניהול מסודר ותהליכי העבודה; יזם (E), שראשו בחזון – חושב, יצירתי, עם יכולת ביצוע נמוכה; ואינטגרטור (I), שמקשיב, רואה תמונה ארגונית כוללת, מגשר. אין פרופיל "נכון". לכל ארגון ולכל שלב במחזור החיים של ארגון יכול להתאים פרופיל אחר. זאת ועוד, אין מצב של פרופיל אחד. בארגונים יש תמהיל מנהלים ואצל כל מנהל יש תמהיל של כל ארבעת המאפיינים – מאחד יותר, מהשני פחות. כך, למשל, חברת סטארט-אפ בתחילת דרכה צריכה "יזם" שינהיג אותה. בדרך כלל זה יהיה מנהל מטיפוס PaEi – כלומר, כזה שיש לו הרבה מתכונות היזם והמשימתי, ופחות מתכונות האדמיניסטרטור והאינטגרטור. כשהחברה מתחילה לצמוח, למכור ולשרת לקוחות היא כבר צריכה מנהל מסוג אחר, PAeI. או אז אנחנו באמת רואים חילופים.

אם בעבר, הציפיות מהמנמ"ר היו בעיקר להגיב, לתת פתרונות לדרישות ולנהל בצורה מסודרת, דהיינו – טיפוס מסוג pAeI, המנמ"ר של היום חייב להיות גם בעל תכונות של יזם, של מי שמוביל חדשנות, וגם של מי שמעמיד פתרונות עסקיים מהירים. זה אומר שהוא צריך להיות סופרמן במונחי אדיג'ס, שיהיה טיפוס שמשלב את ארבעת הפרופילים, PAEI. זה כמו הציפיות של בני זוג זה מזה: כל אחד מהם מצפה שבשני יהיו כל התכונות הטובות, ורק הן, של כל אחד מהחברים שלהם.

אני רוצה להציע כאן עוד סוג של איפיון של ארבעה טיפוסי מנהלים: עושה הרבה ומדבר קצת, עושה הרבה ומדבר הרבה, עושה קצת ומדבר קצת, ועושה קצת ומדבר הרבה.

בהקבלה לחכם וחרוץ, חכם ועצלן, טיפש ועצלן, וטיפש וחרוץ, כאשר הכי טוב הוא הראשון, כמובן, והרביעי מאוד מסוכן, כך גם אצל ארבעת טיפוסי המנהלים שאני מציע כאן. ברור שהראשון, זה שעושה הרבה ומדבר קצת, עדיף, אבל גם איתו צריך לעבוד כדי לשפר, מפני שצריך גם לדבר, "למכור" את עצמך ("לא הצגת – לא עשית"), אבל לא יותר מדי. השני, שמדבר הרבה, יכול להרגיז בטרחנות, עד כדי שכבר יהיה קשה להבחין במעשים ובתוצאות שהוא מגיע אליהן, הגם שהוא עושה הרבה. איתו צריך לעבוד על "סינון". נוסחה פשוטה – "לדבר במידה". בשלישי נכון לנסות ולהשקיע, לתת לו הזדמנות. הרביעי, זה שעושה קצת ומדבר הרבה, הוא הכי מסוכן, כי הוא פשוט קשקשן. הוא מנסה למסך את חוסר עשייתו בדיבורים ואין טעם לנסות ולשנות אותו. אותו טיפוס כנראה לא מכיר בעובדה שהוא לא עושה מספיק ויהיה קשה מאוד להניעו לשינוי. הוא צורך ממנהליו הרבה מאוד אנרגיה מיותרת ומשרה אווירה לא נעימה על הסביבה. לא רק שאין לו תרומה חיובית, יש לו השפעה שלילית. צריך להודות לו על שירותיו ולשחררו.

דיברנו מספיק. עכשיו הזמן לעשות.