התגוננות בפני תביעות בנקים או איך לא להגיע לשם

זה סיפור על לקוח שלי, בעלים של חברה שקיימת כעשרים שנה. עובדת עם שני בנקים, אשראי בגובה כמה מאות אלפי שקלים, בערך בגובה המחזור חודשי, שאינו גבוה מאוד. חברה רווחית באופן עקבי שהשקיעה את רווחיה, כשני מיליון ש"ח במפעל חדש לפני כשנה בלי לקחת הלוואות, ולכן הדבר מעיק על תזרים המזומנים שלה.

לאחד הבנקים יש שיעבוד על כספים מלקוח מרכזי (תיכף נבין מה זה).

בחודש שעבר מסיבה טכנית, הבעלים לא העביר את התשלום לאחד הבנקים איתו החברה עובדת. כשהבנק שאל מה קורה, הבין הלקוח שהוא טעה, נסע לבנק, הסביר למנהל הסניף את שקרה, והתנצל.

למחרת סגרו לו את כל קווי האשראי בבנק, ושלושה ימים לאחר מכן הוגשה כנגד החברה, כנגדו וכנגד אשתו תביעה בסדר דין מקוצר על סך כחצי מיליון שקלים, שמגובה בתצהיר של מנהל הבנק שהלקוח העיד בפניו שהוא הפר את ההסכם עם הבנק!

וככה יתכן שירד לטמיון עסק של עשרים שנה, וארבעים משפחות יצטרפו למעגל האבטלה.

אז מה קרה לנו פה בעצם, מה היה לא תקין, ומה עושים במצב כזה?
ראשית, יש להבין את כללי המשחק – כשבעל עסק פותח חשבון בנק, הבנק מחתים אותו על ערבות בעלים. בדרך כלל הבנק ינסה להחתים גם בן/בת הזוג (לא מומלץ, ואם נעשה, מומלץ אחרי תקופה לפנות לבנק ולהוריד את הערבות).

בנוסף, למול מתן אשראים, יש מספר כלים שהבנק ינקוט:

שיעבוד של פיקדונות או של נכסים מוחשיים (נדל"ן, כלי רכב וכדומה) – זה הפתרון הפשוט ביותר מבחינת הבנק: "שים לנו את דירת המגורים שלך ושל אשתך וניתן לך אשראי, ומקסימום ניקח לך אותה". לא, לא מאוד מומלץ.

הבעיה היא, שבדרך כלל צריך לבנות פתרון למול הנכסים של החברה, ופה יש כמה אפשרויות בפני הבנק, שהמקובלות הן:

שיעבוד על חובות או הסכם לקוח מסוים – בהנחה שיש לקוח קבוע שאתו החברה עובדת, הרי שניתן לעשות שיעבוד חד צדדי או דו צדדי. חד צדדי זה אומר ללא שאותו לקוח יודע או מתחייב, אלא ההתחייבות של החברה בלבד, ודו צדדי הוא המצב בו אותו הלקוח מתחייב במסמך לבנק שהוא יעביר את כל התשלומים שלו רק לאותו בנק.

שיעבוד שוטף (או "שיעבוד צף") – בו החברה מתחייבת לשעבד את כל נכסיה לטובת אותו בנק (ניתן גם לפצל זאת בין מספר בנקים). במסגרת זו ישועבד גם המלאי, חובות לקוחות, כלי רכב שלא משועבדים ספציפית (כמו ליסינג מימוני) ועוד – כל רכוש החברה החופשי.

כמובן שישנם גם שיעבוד שיקים, שיעבוד כרטיסי אשראי וכדומה.

בכך הבנק מבטיח ככל יכולתו, שגם אם החברה תסתבך, נכסיה יהיו בשליטתו, והוא יוכל לשים עליהם יד בעת הצורך. אבל מהלך כזה גם הופך את הבנק לרגיש מאוד להתנהלות הלקוח – אם יהיה לבנק חשד שהלקוח "מבריח נכסים", כלומר מפנה למקום אחר מה שאמור להיות תחת כנפיו, הוא ינסה מהר מאוד "להציל" את מה שעוד בידיים שלו.

ומה שקרה לנו פה, הוא שהחברה לא רק שהעבירה את כספי אותו לקוח לבנק אחר, אחר כך הבעלים עוד בא והתוודה בפני הבנקאי – מבחינת הבעלים, הייתה בכך הכרה בטעות והתנצלות. מבחינת הבנקאי (שלטעמי לא עשה מהלך אחראי או חכם במיוחד) הייתה בכך הודאה באשמה והברחת נכסים.

הבעלים נתן בידי הבנקאי את ההוכחה שנדרשת לו בבית המשפט כדי להצדיק את מעשיו הקיצוניים.

ואם נעבור לחלק התאורטי, הרי יש לנו פה חוסר איזון בסיסי ביחסי הכוחות – ועל כן קבע המחוקק שורה של הגנות משפטיות שבאות לסייע ללקוח בניהול ההגנה שלו מול הבנק – כמובן, כשמשתמשים בהן בצורה המקצועית והנכונה:
מאחר ולבנק ראיה לחוב של הלקוח – מסמכי הבנק החתומים על ידי הלקוח שמעידים על קיום החוב, יפנה הבנק להליך שנקרא "תביעה בסדר דין מקוצר". בשונה מתביעה רגילה, כאן אין זכות אוטומטית להגיש כתב הגנה, אלא על הנתבע להגיש "בקשת רשות להתגונן" אשר אם תאושר על ידי בית המשפט, לעיתים לאחר חקירה באולם בית המשפט, תהווה כתב הגנה.

אישור הבקשה יהווה תחילת הליך משפטי, בעוד שדחיית הבקשה משמעה בדרך כלל סיום ההליך, ומתן פסק דין מיידי כנגד הלקוח.

על כן חשיבותה של בקשת הרשות להתגונן – שחייבת להראות טענות הגנה משמעותיות, ללא שבית המשפט יפסוק את חוזקן. לעיתים תותנה בקשת הרשות להתגונן בהפקדת ערובה כספית בבית המשפט, אשר מטרתה להבטיח את הוצאותיו של התובע. עם קבלת רשות להתגונן, יעמדו בפני הנתבע טענות הגנה המבוססות על החוק והפסיקה – אשר יכולות להתייחס לכלל היקף החוב או לחלקו.

בין הנפוצות בטענות אלו היא למשל התניית שרות בשרות – לדוגמא במקרים בהם מחייב הבנק את הלקוח על מנת לקבל מסגרת אשראי מסוימת, להפקיד פיקדון בגובה מסוים, אך בתנאים בהם ישנו הבדל בין הריבית שמשלם הבנק ללקוח בפיקדון, לריבית שמשלם הלקוח עבור האשראי – הבדל שיוצר לאורך זמן הפסד ללקוח, שעילתו התניית שרות בשרות.

טענה נוספת היא לגבי חיובי ריבית או עמלות גבוהים מהמוסכם, כמובן בהתאם למסמכים שעל הלקוח לספק – ישנן אף חברות בשוק שמתמחות בבדיקות שכאלה עבור לקוחות, שכן מסתבר, במיוחד בבנקים מסוימים ובשנים מסוימות, שהיו לא מעט טעויות בהן הבנק חייב לאורך זמן בסכומים גבוהים יותר מהמוסכם, הפרשים שיכולים להגיע אף למאות אלפי שקלים לאורך שנים – או אז יתכן וסיבת הגעת הלקוח לגבולות המסגרת נעוצה בחיובי יתר לאורך שנים, דבר היוצר לו עילת הגנה כנגד הבנק. במספר מקרים שונים הכיר בית המשפט באחריות הבנק להיווצרות חובו של החייב בתנאים אלו.

גם את מסמכי הבנק אין לקבל ללא בדיקתם, ולא פעם תימצא טעות או חסר במסמכים אשר יבטל או יקטין את חבותו של הלקוח.

אבל החוכמה היא לא להגיע למצבים הללו. גם במצב בו נקלע העסק לבעיה מול הבנק, מצב בו מתדיינים על טענות ההגנה הוא כבר במצב בו כולם הפסידו – לבנק נגרמו הוצאות שיתכן שלא תהייה לו דרך להיפרע מהן, וללקוח מן הסתם כבר אין עסק אלא בעיקר חובות, ולכן החוכמה הגדולה היא לדעת להיכנס למשא ומתן עסקי (בעזרת משרד עורכי הדין או רואה החשבון המלווה – ללקוח עצמו יהיה קשה מאוד לנהל משא ומתן טוב במצב הנפשי בו הוא נמצא), ולהגיע להסדר עם הבנק אשר יאפשר לו להמשיך ולחיות, ואמנם אולי בחוסר נוחות כלשהיא לתקופה כזו או אחרת, אבל באופן שהלקוח ידע לייצר כסף ולפרוע בעזרתו את חובותיו.

ולגבי אותו לקוח עליו סיפרתי – כפי שהמלצתי הוא בתהליך משא ומתן עם הבנק. הוא יאלץ להביא סכום כסף כלשהו במזומן כדי לפרוע חלק מהאשראי, אבל הפתרון ההולך ומצטייר יאפשר לו להמשיך ולנהל את עסקיו, בתקווה שעכשיו, בחכמה רבה במקצת.

יש לכם נושא שמציק לכם? שאתם לא בטוחים בו? יעוץ ראשוני דחוף שלא ברור לכם את מי לשאול? שלחו שאלה ל[email protected], ואני מבטיח תשובה, ולו ראשונית, אם דרך המדור או באופן אישי.