על שווארמה וגפילטע פיש

מה המשותף לכדורגל, עסקים והכנת הדג הממולא?

אלי פרנק, מנכ"ל חברת הייעוץ FrankIT. צילום: קובי קנטור

יש לי הוכחה שהאינטרנט של הדברים כבר כאן: בשבת התכנסנו כרגיל לארוחת צהריים משפחתית. כשסיימתי לערוך את השולחן, מאמץ לא קטן, התיישבתי לנוח. עברה שנייה ושאלה פילחה בקול את השקט של השבת: "אלי, מה אתה עושה?" בכל פעם שאני מתיישב בשבת על הכורסה עולה השאלה הזו. מסקנה: היא שתלה שם חיישן בעל רגישות לישבן שלי וכל מפגש ביניהם מפעיל אצלה זמזם. עוד דוגמה, כהשלמה לטור הקודם, לכך שטכנולוגיה היא לא רק הזדמנויות אלא גם איומים.

ביום ראשון תכננתי לעבוד מהבית. עוד אני עובד על מצגת ללקוח, קיבלתי מייל מהנהלת החשבונות שאני חייב להעביר להם איזשהו טופס חתום. "עוד היום", הובהר לי בשיחת טלפון לבירור הדחיפות. חוק מרפי – הדיו במדפסת נגמר. נאלצתי לנסוע למרכז המסחרי על מנת לרכוש חדש. היא הצטרפה "כדי לקנות כמה דברים". המסע כמובן התארך, ומאחר שהייתה זו שעת צהריים נכנסנו לשווארמה המקומית.

בעודנו סועדים, יצא לנו לשמוע שיחה ערה בין שני בחורים צעירים, על האכזבה מקבוצת הכדורגל שלהם. ככל שהשיחה התקדמה מצאתי את עצמי מרותק אליה יותר. הניתוח שהשניים עשו, ואני מניח לאור גילם שהם לא בוגרי אוניברסיטה, היה מקצועי, כזה שכמותו מלמדים בבתי הספר לניהול. הנה שלוש דוגמאות ולצידן הקבלה לעולמות הארגוני והעסקי:

"אחי, אין מה לעשות, אין נשמה, לא משחקים בשביל המועדון, שכירי חרב…". מנהלים שרוצים ביצועים מיטביים של עובדים צריכים לייצר אצלם הזדהות עם הארגון ומטרותיו.

"מה אתה רוצה מהמאמן? היכולת שלו להשפיע על מה שקורה תוך כדי משחק שואפת לאפס. העיקר זה ההכנות מראש. לפני משחק ובמהלכו זה בעיקר פסיכולוגיה, אח שלי". זה בדיוק מה שמנהלים צריכים לעשות: להציב לעובדים יעדים, לספק כללי מסגרת והכשרה מתאימה, להתערב כמה שפחות בפעילות השוטפת. התערבות יתר יכולה להזיק יותר מאשר לעזור. יש מאמני כדורסל שנוקטים בהתערבות יתר: מסמנים כל הזמן מה לעשות, צועקים, מלחיצים את השחקנים ומפריעים להם. עדיף בעיניי שהמאמן יסתפק במהלך המשחק בסימון התרגיל כשעולים להתקפה וסוג השמירה כשיורדים להגנה. את השאר שישמור לתדריכים לפני המשחק, בהפסקה ובפסקי הזמן. כך ראוי גם בניהול – לתת חבל ארוך ומרחב לעובדים.

"עזוב, הם כבר לא מאמינים בעצמם. לא ראית מה קרה בשבת? כל הזמן התגוננו, במקום ליזום ולתקוף, לא נלחמו . אין, אני אומר לך, עזוב, זה לא קבוצה. ככה לא נגיע לשום מקום. האמת? לא ציפיתי להרבה העונה, אבל ככה? כבר לא כיף לי ללכת למשחקים". קחו את האמירות האלה והעבירו אותם לעולם העסקי. מה תקבלו? "אם אנחנו רוצים להצליח בתחרות, אנחנו חייבים להאמין בעצמנו, עלינו כל הזמן ליזום ולהקדים את המתחרים. גם אם קשה, חייבים להפגין ביצועים שישמרו לקוחות".

סיימנו את השווארמה והמשכנו לקניית דגים עבור הגפילטע פיש של פסח.

לכל אלה שתוהים איך אשתי מקבלת את מה שאני כותב עליה – אני לא מפחד ממנה. כשותפתי, אני מראה לה מדגמית את המאמרים שלי לפני הפרסום, כדי לקבל את חוות דעתה. לא יודע להסביר איך זה שבמדגם נופלים דווקא אלה בהם היא מוזכרת. אנחנו כבר 39 (!) שנים ביחד. תקופת חיים של אהבה וחברות, של פולניות מצידה וציניות מצידי. אני מת עליה, בייחוד מאז שלקחה על עצמה להמשיך את מסורת הגפילטע פיש ולמדה להכין את המאכל הנפלא הזה. "תוסיף", היא אמרה לי כשקראה את טיוטת המאמר, "שאני נגעלת מהריח, אבל כמו שצריך להצטיין בעבודה, אני דבקה במשימה, למרות הקושי הטמון בה"

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים