להרגיש את השואה
יש הבדל גדול בין לזכור את השואה כשנמצאים בארץ לבין להיות שם, לראות את המראות הנוראיים ולנסות לחוות את מה שהיהודים בפולין חוו לפני 70 שנה
לרגל יום השואה, בחרתי לחזור הפעם לחוויה העמוקה שעברתי לפני שנים אחדות במסע לפולין, וכבר כתבתי עליה כאן. למראות הנוראיים, לרגשות המטלטלים ובכלל, למה שהיה בשנים הארורות ההן.
המסע החל במורשת היהודית המפוארת שהייתה באירופה והמשיך בתהליך השמדתה בשואה. בשבוע אינטנסיבי עברנו, בליווי מדריך מיד ושם, ימים ארוכים במוזיאונים, במחנות ובזיכרון. המסע טבע בי חותם לשנים, אני מאמין שלכל החיים. ביקרנו במקומות בהם היו הגטו החרב של ורשה, גטו קרקוב וגטו לודז', בבתי קברות יהודיים, במיידנק, אושוויץ-בירקנאו, טרבלינקה ובעוד אתרים.
אחרי שחזרתי שאלו אותי אם עכשיו אני מבין יותר את מה שהיה אז. התשובה היא לא, להיפך. יש דברים שמבינים פחות. עד המסע הכרתי את מה שהיה שם, ממנו אני מרגיש את מה שהיה שם. זה בבטן.
קשה לתפוס אותי בוכה, זה כמעט שלא קורה. במסע הזה, לעומת זאת, תפסתי את עצמי יותר מפעם אחת משתנק ומזיל דמעה. המראות, העדויות והזיכרונות היו קשים ואי אפשר היה שלא לחוש את המועקה.
אם זו החוויה, אם זה כל כך קשה – למה לנסוע? כדי להבין את מה שהיה מהרגש, לא לתת להיסטוריה הזו להישחק בחלוף הדורות ולא לאפשר שזה יקרה שוב.
רבים מאתנו קוראים ספרים על התקופה, צופים בסרטים המתעדים אותה או מבוססים עליה, משתתפים בטקסי יום השואה ומבקרים במוזיאונים. אני, למשל, הייתי קודם למסע לפולין שלוש פעמים במוזיאון יד ושם החדש בירושלים. שום דבר ממה שראיתי שם לא דומה לחווייה שבמסע אל האתרים עצמם.
יש הבדל גדול מאוד בין לראות סרט בו רואים יהודים מגורשים מבתיהם ומובלים לגטו כשהם נושאים את מיטלטליהם לבין להגיע למקומות בהם זה קרה בעצמך. לעבור בנתיב שמוליך משכונת מגורים סטנדרטית בעיר לשטח שהיה גטו, לעמוד ולהקשיב לשיר שמתאר דברים שאומר אב לבנו בליל סדר שהם עושים בתוך הגטו, עם המשפט: "איני יודע אם נעשה זאת גם בשנה הבאה". מעיק.
יש הבדל גדול מאוד בין לראות בסרט רכבת של טרנספורטים לבין לדרוך ברגלך בכיכר שבה רוכזו היהודים לשילוח, ולהיכנס לתוך קרון אותנטי קטן שהצליחו לשמר, שעומד באתר אותנטי של תחנת רכבת. בקרון כזה נסעו לפעמים 100 אנשים, בתנאים תת-אנושיים. הקבוצה שלנו מנתה 40 איש, ורק לכ-30 מהם היה מקום. מצמרר.
יש הבדל גדול מאוד בין לקרוא בספר על איך יהודים הובלו רגלית לתוך מעמקי יער ושם הוצאו להורג תוך שגופותיהם מושלכות לבורות, לבין ללכת בעצמך לאורכו של מסלול שכזה ביער עבות, בשקט מוחלט, עד שאתה מגיע פיזית למקום ורואה את אותם בורות. מפחיד.
יש הבדל גדול מאוד בין לשמוע סיפורים של ניצולי שואה בארץ – מעמד קשה כשלעצמו – לבין להאזין לניצול שואה שעומד איתך בתוך מחנה השמדה ומספר על מה שהוא עבר שם כילד, תחילה עם משפחתו ובהמשך לבד, לאחר שנותק ממנה. מטלטל.
יש הבדל גדול מאוד בין לראות את צריפי המגורים עם הדרגשים שהאנשים הכחושים מצטופפים בהם בתמונות, בסרט או בחיקוי מוזיאוני, לבין להיות בתוך צריף כזה במחנה ריכוז, לראות במו עיניך את הדרגשים האמיתיים, לחוש את המחנק והצפיפות. מדכא.
יש הבדל גדול מאוד בין לראות סרטים כמו רשימת שינדלר, הפסנתרן והבריחה מסוביבור, טובים ככל שיהיו, בבית קולנוע או בטלוויזיה בבית, לבין לצפות בהם באוטובוס, תוך כדי הנסיעות הארוכות, אחרי שהיית באתר שמופיע בסרט או לקראת ביקור שם. ממחיש.
יש הבדל גדול מאוד בין לשמוע סיפורי זוועה על תאי הגזים והקרמטוריומים לבין להיות בתוך תא אמיתי ולראות במו עיניך את תנורי שריפת הגופות. מזעזע.
יש הבדל גדול מאוד בין לשמוע תוך כדי נסיעה ברכב את שרית חדד שרה "כשהלב בוכה רק אלוהים שומע, הכאב עולה מתוך הנשמה…. שמע ישראל אלוהי hאתה הכל יכול, נתת לי את חיי, נתת לי הכל…. שמע ישראל אלוהי עכשיו אני לבד, חזק אותי אלוהי עשה שלא אפחד, הכאב גדול ואין לאן לברוח, עשה שייגמר כי לא נותר בי כח", לבין לשמוע את אותו שיר כשאתה עומד בתוך מקום נוראי כזה, מקבל משמעות רבה יותר למילים. מרטיט.
יש הבדל גדול מאוד בין לשיר את התקווה בסיום טקס בארץ לבין לעשות זאת באושוויץ, בסיומו של טקס "לכל איש יש שם" שקיימנו שם, אחרי שחברי הקבוצה הקריאו שמות של בני משפחותיהם שנספו. נוגע.
ויש הבדל גדול עוד יותר בין לראות מסדר צבאי בארץ – כקצין בצה"ל ראיתי והשתתפתי ברבים כאלה – לבין צעידה על מדים טקס במיידנק יחד עם משלחת של קצינים ונגדים, ולראות אותם צועדים בבירקנאו עם דגל ישראל בידי קצין אחד וספר תורה בידי נגד שני. זו הייתה הקרנת עוצמה בלתי רגילה. מרגש.
צריך להיות שם, לראות, להרגיש, לספר, לא לאפשר לאף אחד להכחיש ולא לתת לעולם לשכוח.
תגובות
(0)