של מי המו"פ הזה?

דו"ח של המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח (המולמו"פ), שפורסם אתמול (א'), מראה שיותר ממחצית תקציבי הפיתוח של ישראל מגיעים מחברות רב-לאומיות. הדו"ח אמנם מעודכן ל-2011, אולם הוא מבטא מגמה שנמשכת: אינטל (Intel), מיקרוסופט (Microsoft), יבמ (IBM) וענקיות אחרות מפעילות בישראל מרכזי פיתוח, מעסיקות אלפי עובדים ומזרימות כסף רב לפיתוח.

במבט ראשון, צריך לברך על הנתונים הללו: החברות  הזרות לכאורה מחזירות כסף לקופת המדינה תמורת הטבות מסוימות שהן קיבלו, כמו הקלות במיסים.

ייצוא המו"פ של החברות הרב-לאומיות מישראל עמד ב-2011 על 4.2 מיליארד דולר, שהם יותר מ-93% מכלל ייצוא המו"פ הישראלי. מדובר בשירותים שמרכזי הפיתוח בארץ מפתחים עבור חברות האם שלהם, כאשר הן מנגד מספקות לישראלים כ-23 אלף משרות (כאמור, נכון ל-2011).

מנתונים אלה אפשר להסיק כמה מסקנות לא מעודדות בכלל. הראשונה היא שחלקה של הממשלה בהזרמת תקציבים למו"פ ישראלי, כחול לבן, שאינו תלוי גורמים זרים, הולך ופוחת. אין חידוש במידע זה, אבל הפערים בין ההשקעות הזרות להשקעות הישראליות הולכים וגדלים בכל שנה. חלקה של הממשלה בעידוד המו"פ האזרחי והעסקי צלל מ-21.3% ב-1995 ל-2.7% ב-2013. קראתם טוב, שני אחוזים ושבע עשיריות האחוז! כל השאר נסמך על חברות זרות, מעין סיוע עקיף לא רשמי שמוזרם אלינו, מבלי שנוכל לשלוט עליו.

הקניין הרוחני הישראלי אובד

מסקנה שנייה שקשורה בפעילות של החברות קשורה לקניין הרוחני. פרופ' יצחק בן ישראל, יו"ר המולמו"פ, אמר אתמול בהתייחס לדו"ח כי "הידע והקניין הרוחני שנוצרים מהפעילות של מרכזי הפיתוח מועבר כולו לחו"ל, לשימושן של החברות בחו"ל". במילים אחרות, הידע הישראלי, שמיוצר על ידי עובדי מרכזי המו"פ השייכים לחברות זרות, הופך לקניינן הבלעדי של החברות הללו. הכלכלן האמריקני פול רומר, שנחשב לאחד המומחים בתורת הצמיחה החדשה, אמר פעם שהיתרון התחרותי של ארצות הברית נשמר הודות לקדימות היסטורית שהעניק הממשל האמריקני ליצירת מוסדות שמשקיעים בחדשנות טובה יותר. ישראל הקטנה אמנם נחשבת לאומת הסטארט-אפים, אבל מרשה לעצמה לאבד מדי שנה הון אנושי בהיקפים בלתי ניתנים לכימות, ללא כל סיבה אמיתית, אלא כתוצאה מסדרי עדיפויות לקויים ומעוותים.

לירידה המתמדת של השתתפות הממשלה במו"פ האזרחי יש השלכות רחבות היקף. הן מונעות השקעה במיזמים שיש בהם סיכון רב מדי, מחשש שהממשלה תקצץ בתמיכה שלה. תקציבי המדען ותקציבי המו"פ של המשרדים השונים הם הדבר הכי לא יציב שקיים במדינת ישראל. ההתנהלות של פקידי האוצר כלפי תקציבים אלה דומה למשחקי הימורים. יזם, בעל תוכניות חומש שכוללות הקמת מרכזי פיתוח כחול לבן, שאינם קשורים לחברה זרה, לא יכול לתכנן שום דבר קדימה, כי בכל שנה תקציבי המו"פ יורדים או נשארים מאוזנים. על עלייה בתקציבים אין מה לדבר.

כל אלה משליכים על פעילות אחרת שהממשלה מתהדרת בה: החזרת מדענים ישראליים שפועלים לחו"ל לעבודה בארץ. לא צריך להיות בוגר מכון ויצמן או הטכניון כדי לקרוא את הנתונים שהמולמו"פ מוציא אחת לכמה זמן או את המספרים שחבויים בתקציב המדינה. המסר מהם ברור: ישראל, אלופת ההון האנושי, שמושכת אליה את מרבית החברות הגדולות בעולם, לא עושה שום דבר כדי לפתח מו"פ מקומי, ישראלי, המבוסס על תקציבים ממשלתיים.

יש לנתונים אלה השלכה נוספת שקשורה למצב, כולל למלחמה בעזה. המציאות המשתנה במזרח התיכון ובשאר העולם, בידודה הבינלאומי של ישראל וההחמרה במעמדה המדיני-פוליטי עשויים לזלוג גם אל התחום הטכנולוגי – דבר שלא היה עד כה. חברות רב-לאומיות אמנם מצהירות כי הן נטולות שיקולים פוליטיים, אך לא חסרים תסריטים לא נעימים שיחייבו אותן לחרוג ממדיניותן זו, אם זה מסיבות ביטחוניות ואם זה משיקולים כלכליים של מצבי שוק ומיתון. לחברות אלה אין שום בעיה להעביר מרכז פיתוח ישראלי לחו"ל, או לסגור אותו כליל. היטיב להגדיר את המציאות שר המדע, יעקב פרי: "כלכלת ישראל, הנסמכת על מקורות מימון ממדינות אחרות, יוצרת מצב שברירי". בימים אלה, השבריריות הזו מסוכנת מתמיד.