העובדים אינם אויבים

יועץ התקשורת בני כהן פרסם כאן אתמול (ב') מאמר דעה שמזהיר את הנהלות ההיי-טק מפני ה-איום הבא עליהן: התארגנויות העובדים בהסתדרות. לא ההאטה הכלכלית, לא הקיצוצים שהממשלה מקצצת בתקציבי התשתיות להיי-טק ולא המצב הביטחוני הם האיום, אלא העובדים שמחליטים בוקר אחד לקחת את גורלם בידיהם ולהתארגן.

טענתו העיקרית של כהן היא שהתארגנות עובדים עלולה לעכב ולחבל בפעילות של חברות. כהן מייצג דעה רווחת בקרב רבים בענף, בעיקר מנהלים ובעלי חברות פרטיות, שחוששים מההתארגנות. אצל מרבית המנהלים החשש נובע מחוסר ידיעה, מעין פוביה, משום שהתארגנות עובדים מיד מתחברת אצלם עם עובדי הנמלים, משרדי הממשלה או חברת החשמל. אצל האחרים, ההתנגדות היא אידיאולוגית, על בסיס השקפות עולם ידועות ומוכרות, לגיטימיות לא פחות מההשקפה ההפוכה – בעד התארגנות עובדים.

ראשית, העובדות: מספר העובדים שהתארגנו כיום בארגון עובדים זה או אחר (לאו דווקא ההסתדרות) אינו עולה על 10,000 מתוך כ-190 אלף עובדי ההיי-טק בישראל. ההתארגנויות הללו החלו בשנים האחרונות, כתוצאה ממשברים כלכליים כלל עולמיים ופנימיים, שהביאו לגלי פיטורים, בעיקר בחברות התקשורת והסלולר ובחברות רב לאומיות, שסבלו ממכירות חלשות בשווקים בינלאומיים. הם היו תוצאה בין היתר של סגירת מרכזי פיתוח ורכישות ומיזוגים.

או אז, מצאו את עצמם לא מעט עובדים בפני שוקת שבורה. מרבית עובדי ההיי-טק התקבלו לעבודה על בסיס חוזים אישיים. בשנות הבועה זה היה הטרנד הכי חם. משכורות גבוהות, אופציות, ג'יפים וג'קוזי. בגלל זה, במשך שנים "גורשו" אנשי ההסתדרות מחצרות חברות ההיי-טק. החוזה האישי היה הבון טון בענף והמילים "ועד עובדים" היו מילות גנאי.

בתחילת שנות האלפיים התנפצה הבועה הזו והעובדים מצאו את עצמם מול חוזים שלא שווים את הנייר. לא מעט מהזכויות שלהם נפגעו, כי הם לא ידעו לעמוד עליהן. ביטוחי מנהלים וחלופות שונות לפיצויים לא עמדו במבחן המציאות. זוגות שלקחו משכנתאות על דירות יוקרה, על סמך משכורות עתק ואופציות בחברות מצליחות, מצאו את עצמם מרוסקים, עם חובות מפה ועד להודעה חדשה, משום שההסכם עם המעביד היה שברגע שיש משבר, העובד מפוטר בתוך זמן קצר, לעתים אפילו 24 שעות. באחת מפרשות הפיטורים המתוקשרות, אחת מחברות ההיי-טק המפורסמות בשרון הצמידה מאבטחים לעובדים המפוטרים שליוו אותם בדרך החוצה, כשלמטה המתינו אמבולנסים לאלה שלא יעמדו בלחץ.

ההתארגנות של העובדים בהיי-טק נובעת קודם כל מרצון לייצר לעצמם ביטחון סוציאלי כלשהו. הם לא מבעירים צמיגים ובדרך כלל אין להם שאלטר שהם יכולים לסגור אותו. כל מה שהם רוצים זה שביום סגריר, משפחתם לא תישאר בחוסר כל.

התארגנות אינה שוללת שום זכות שיש למעביד, כמו לפטר עובדים, לנייד או לעשות ככל העולה על רוחו. היא מחייבת אותו להיות קשוב לעובדים, לדאוג לעתידו הפנסיוני של העובד, כדי שלא נגיע למצב כמו של עובדי מעריב, שגילו בוקר אחד שקופת הפיצויים שלהם ריקה, ופעמים רבות גם חותמים על הסכמים קיבוציים.

הנהלות מבינות שהעובדים אינם אויבים

רבות מההנהלות מבינות שהעובדים אינם אויבים,שעובד שיודע שיש לו ביטחון תעסוקתי, שיודע שביום צרה יהיה מי שיגן עליו, הוא עובד טוב יותר, נאמן יותר.

אחת החברות שקיבלו את התארגנות העובדים שלה היא נס. זו אחת ההתארגנויות היותר גדולות שידע הענף עד כה. ההנהלה הרוויחה פעמים: פעם אחת שיש לה כתובת אחת כשיש לה עניינים עם העובדים ופעם שנייה – שקט תעשייתי.

לעומת זאת, הנהלת פלאפון, בה הייתה אחת ההתארגנויות המתוקשרות, לא השכילה להבין את מהות העניין ויצאה למאבק מול העובדים, עד להתערבותו האישית של יו"ר ההסתדרות דאז, עופר עיני, שהגיע לדיוני בית הדין לעבודה. היה זה רמז עבה לשאול אלוביץ', בעל הבית האמיתי של פלאפון (שהיא חברה בת של בזק), כי מוטב שייענה לרצון העובדים, מה גם שבבזק יש ועד חזק ומזה שנים אין בה שביתות. הצלחת פלאפון הדביקה את יתר חברות התקשורת, כאשר האחרונה שבהן הייתה פרטנר, שהכירה בהתרגנות עובדיה רק לא מכבר. בעלי המניות של חברות אלה לא ישנים בעמידה: הם מבינים היטב את המשמעות ויותר מכל מכירים בעובדה שהעובדים הם הנכס הכי יקר שלהם, וצריך לעשות הכול כדי לשמור עליהם.

השורה התחתונה: אל לאף מנהל לחשוש מהתארגנות עובדי היי-טק. הם הדור החדש של העובדים המאורגנים, שכל קשר בינם לבין הדור הישן עם הדגל האדום מקרי לחלוטין.