מכרז מיותר

המכרז שהממשלה מתכוונת לפרסם בנושא DRP לכל משרדיה הוא מכרז מיותר לחלוטין, שישאב מיליוני שקלים מקופת המדינה למטרות שספק בכלל אם מישהו חשב עליהן עד הסוף. משרדי הממשלה, כגופים אורגניים, אינם זקוקים ל-DRP "חם", שיאפשר לכל פקיד להמשיך לעבוד במקרה אסון, כאילו לא קרה דבר.

לא, שורות אלו אינן טעות. עיתון זה, כמו רבים וטובים בענף, מעודד ודוחף להגברת מודעות היערכות לקראת אסון בכל מגזרי המשק, ולרבות במשרדי הממשלה. האיומים אכן מתגברים והצורך לשמור על המידע החיוני בארגונים הוא תמידי. אלא שמרוב אלו הצועקים "זאב, זאב", נוצר בלבול מוחלט בין מושגים, מה שמביא לקבלת החלטות יקרות מאד של קברניטי ה-IT.

המכרז שבכוונת הממשלה לפרסם, הוא מכרז כולל להקמת מתקני DRP לכל משרדי הממשלה. לתהילה ולממשל זמין כבר יש תכניות כאלו, בפרויקט שהסתיים בהצלחה לפני כשנה. אפשר לקבל, פחות או יותר, את הנימוקים מדוע היה צורך בתכניות אלו. אבל שיקומו כבוד החשב הכללי, מר שוקי אורן, או אחד מעוזריו, ויסבירו לנו בצורה שכלתנית, איזה נזק יגרם לתושבי מדינת ישראל, אם מערכות המיחשוב הממשלתיות לא תעבודנה בעת אסון? מה יקרה אם במשרד השיכון לא יעדכנו את הנתונים של חברות הבניה? אם במשרד הרישוי תופסק עבודת הזנת רשיונות נהיגה לכמה שעות או לכמה ימים? או שבמשרד הדתות לא יטפלו במערך המיחשוב של סניפי המועצות הדתיות?

מעבר מגלומני

ייאמר מיד, על מנת שלא נתבלבל: גיבוי עדכני ונכון הוא בגדר פעולה שחובה על כל משרד לעשות כל השנה ולבדוק את עצמו. אבל המעבר שייעשה בעקבות מימוש המכרז, מהמצב כיום של גיבוי שכזה, ועד להקמת מתקני DRP שיהיו למעשה העתק "חם" של כל משרדי הממשלה – ולא משנה מה הם עושים או שלא עושים, מעבר שכזה הוא בבחינת מגלומניה מסוכנת.

אילו תקציב מדינת ישראל היה בלתי מוגבל בהיקפו, ייתכן והייתה הצדקה למהלך שכזה. מדינה נאורה יודעת לשמור על נכסי המידע שלה בזמן אמת, ולא תיתן לגורם עוין כלשהו להשבית לה את העבודה. אולם הקמת מבני DRP והפעלת מערך מסובך כל כך של תכניות להיערכות לאסון והתאוששות ממנו, הן פעולות יקרות שלמדינת ישראל אין את המשאבים הנדרשים לביצוען. 25 מיליון שקלים כבר לקחו לנו מהקופה. המדינה נרעשת ומבוהלת כל כך מהצורך ב-DRP עד שהיא החליטה לקיים מכרז מקדים לבחירת היועצים שיאפיינו את המכרז הגדול בנושא.

וכאן, במכרז המקדים, התגלתה – שוב – שלומיאליות טיפוסית ישראלית מצד הביורוקרטיה הממשלתית. שוב הפקידים לא הפנימו ולא הלכו לאורו של הכלל הטוב והידוע: "סוף מעשה במחשבה תחילה". בדיון בוועדת המכרזים, דרשה המדינה פטור ממכרז לבחירת היועצים, כי הזמן דוחק. המדינה טענה, כי ממשל זמין כבר מימש תכנית DRP, ואוי ואבוי שמשרדי ממשלה אחרים יפגרו אחריו. באותו דיון גם נאמר, כי הנושא עלה כמה פעמים בדיונים פנים-ממשלתיים, אולם לא יצא לפועל. כעת, התרצה החשב הכללי, והתיר למנהל הרכש לפנות רק לחמש חברות לצורך מכרז הייעוץ המקדים. למה? "כי זה תחום מאוד מצומצם". תשובה זאת, אף אם היא חוקית, מביאה לכך שעכשיו באים אנשי ארגון יועצי מערכות תקשורת ומעלים תמיהה: למה רק לחמש חברות? יש בארץ מספיק יועצים שישמחו להתחלק במכרז היקר הזה, ששלב הייעוץ בו הוא רק הקדימון.

המכרז עצמו, אם אכן ייצא לפועל – יהיה בעלות של מאות מיליוני שקלים. הוא כרוך, בין השאר, במציאת שטחים מתאימים. כמו שאנו מכירים את המערכת הממשלתית, ההליכים הללו יימשכו שנים רבות, וכל זה למה? על מנת להגן על שום דבר. החשב קיבל את טענות אנשי הארגון והודיע כי הוא מוכן להרחיב את הרשימה. ובדרך אגב, כותב ליאור אגאי, ראש מינהל הרכש באגף חשב הכללי במשרד אוצר, כי מאז שההחלטה פורסמה, רק שלוש מתוך חמש חברות הייעוץ שהממשלה מתכוונת לפנות אליהן, השיבו. מעניין למה. אולי מפני שאפילו החברות הגדולות הללו הבינו שמישהו שם למעלה קצת נסחף, מישהו שם לא מבין את ההבדל בין הצורך לגבות מידע לבין הצורך לבנות מבצרים תת קרקעיים שיגנו על שום דבר.