בריונות ברשת: מי יגן על הילדים?

מערכת הבחירות, שמתמקדת ברשתות החברתיות, מעלה לשיאים חדשים את הבריונות ברשת. השיח החברתי בישראל רווי אלימות, חוסר תרבות והסתה עד כדי פגיעה פיזית. אלא שהתרבות, או שמא התת-תרבות, הזו מתחילה עוד מגיל צעיר, בשיח הווירטואלי בין וכלפי ילדים ובני נוער – שיח שכבר גבה כמה קורבנות של ילדים שהתאבדו בעקבות האלימות שהופנתה כלפיהם ברשת. מחקר מקיף שנערך במחלקה לחינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה על ידי ד"ר טלי היימן וד"ר דורית אולמן בדק את התופעה בין השנים 2008 ל-2014, בהסתמך על מדגם של יותר מ-3,500 הורים ותלמידים.

עולה ממנו שכמעט רבע מהתלמידים בישראל היו קורבנות לאלימות באינטרנט. בין השנים שבהן עוסק המחקר חלה עלייה של כ-27% בהיקף התלונות על אלימות ברשת בין ילדים וכלפיהם. נתון מעניין נוסף הוא ההבדלים בין המגדרים: עולה מהם כי דווקא הבנות הן יותר קורבנות לאלימות ברשת, בעוד שהבנים סופגים יותר אלימות פיזית. הנתון היותר מזעזע הוא ש-36% מהבנים הודו כי השתתפו בהטרדה של אחרים ברשת. המחקר אף אישש את ההערכה לפיה יש קשר בין אלימות פיזית לאלימות ברשת ושהמכות בעולם ה-"אמיתי" הן המשך ל-"מכות" בעולם הקיברנטי.

הנתונים האלה ואחרים הוצגו בכנס החורף של עמותת אשנ"ב – אנשים למען שימוש באינטרנט, שנערך השנה בשיתוף עיריית רעננה ומחלקת החינוך שלה. ד"ר היימן ציינה בכנס את אחד הנתונים היותר מדאיגים: 46% מהמשתתפים במחקר היו עדים לבריונות ברשת, אבל לא עשו דבר כדי למנוע אותה ולא דיווחו למי שצריך. לדבריה, זה נושא שמערכת החינוך צריכה לעבוד עליו, כדי לחנך דור של ילדים שיהיו מודעים לחומרת האלימות ברשת וינסו למנוע או לדווח עליה בזמן אמת, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.

תמונת המצב העגומה שעולה מהמחקר מעוררת שאלות קשות כלפי מערכת החינוך וההורים: מי שומר על הילדים שלנו מפני האלימות ברשת? ואיך אנחנו, כמבוגרים, יכולים לסייע בשמירה זו?

ד"ר טלי היימן מהמחלקה לחינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. צילום: גידי לויתן

משרד החינוך מטפל בנושא הזה בצורות שונות, באמצעות מיזמים חינוכיים משותפים לתלמידים ולמורים ובאמצעות כלים דיגיטליים שמעמידים לרשות בתי הספר. דוגמה לכך הובאה בכנס, בהרצאתה של אורית לנט, מחנכת בבית הספר יחדיו ומנהלת הפורטל החינוכי ברעננה. היא סיפרה על פרויקטים שנעשים בעיר, לפי תפיסה שמבוססת על חיבור לעולם התוכן של הילדים על ידי שימוש בכלים דיגיטליים כגון פייסבוק (Facebook) ו-ווטסאפ (WhatsApp). עיקר הדגש הוא על חינוך לשיח תרבותי בין הילדים, הגדרת מושגים ושפות, ושימוש בערכים כגון הגינות, כבוד, חברות, שיתוף ואחווה. ההנחה הבסיסית היא שככל שהילדים ילמדו לדבר ברשת בצורה מכובדת ויימנעו מביטויים אלימים, יש סיכוי סביר שכאשר יגדלו, יוכלו להנחיל את זה הלאה.

במסגרת הכנס אף הופיעו שלושה תלמידים מאחת מחטיבות הביניים בעיר, שסיפרו על מעורבותם לעידוד שימוש נבון ברשת ושטחו את תפיסת העולם שלהם לגבי אלימות, בריונות ועוד. הם עצמם פעילים במועצת התלמידים והיה מחמם את הלב לראות כיצד הם תופסים ברצינות את הנושא ומחויבים לטפל באלימות הבית ספרית.

ברוך הינוך, יו"ר עמותת אשנ"ב, אמר כי הוא ממחיש את פערי הדורות הדיגיטליים. הוא ציין כי העמותה פועלת כבר מזה 13 שנים לחינוך לשימוש נבון ברשת, על ידי מפגשים עם הורים וילדים בכל רחבי הארץ, באמצעות מתנדבי העמותה ובשיתוף עם גורמים כגון משרד החינוך וצה"ל. עד כה הדריכה העמותה 170 אלף תלמידים

ברוך הינוך, יו"ר עמותת אשנ"ב. צילום: גידי לויתן

לדבריו, "אנחנו מאמינים בשיח פתוח וגלוי במשפחה. עולם האינטרנט הוא כיום חלק משמעותי בחיינו, כך שיש לרכוש את המיומנויות המתאימות כדי לדעת להבחין באירועים חריגים ולטפל בהם. מתנדבי אשנב, הפרוסים בכל רחבי הארץ, ישמחו לקיים הדרכות והרצאות להורים בבתי הספר ובמקומות העבודה".

פתח את הכנס ראש עיריית רעננה, זאב בילסקי. הוא ציין את המעורבות רבת השנים שלו בפעילות למען העמותה ואת העובדה שבעת שהיה חבר כנסת, עמד בראש שדולה פרלמנטרית שעסקה בנושא.

לסיכום, הבריונות ברשת היא חלק מהאלימות ההולכת וגוברת בחברה הישראלית, והטיפול בה אינו יכול להסתמך על רשויות החוק והמשטרה בלבד. הוא צריך להתחיל מגיל צעיר. מערכת החינוך חייבת להתגייס לנושא במלוא העוצמה, ולא באמצעות מיזמים מקומיים מוגבלים. היא צריכה לפעול קודם כל כדי למנוע אלימות בתוך בתי הספר ולשמור על הילדים, ובנוסף כדי לגדל את הדור הבא של ילדי המחשבים והמובייל, שיידע לתקשר בצורה תרבותית ולא אלימה.

עגל הזהב לא נוצץ כל כך

מחקר מעניין שפורסם אתמול (ד') מראה שרק ארבעה מתוך 100 סטארט-אפים ישראליים מצליחים. מבין אלה שלא מצליחים, 46% מפסיקים לפעול אחרי 3.5 שנים בממוצע והיתר נמכרים. הנתונים אמנם לא מפתיעים אבל המחקר, שבדק לעומק את הסיבות לכישלונות, מראה שהרף להצלחה רק הולך וגדל, ומכאן שסיכויי ההצלחה הופכים קלושים יותר.

המחקר הגיע בעיתוי מתאים והוא מהווה מעין "תיקון" לחגיגה תקשורתית שהחלה בשבוע שעבר, על רקע מספר אקזיטים של חברות ישראליות שאמנם שימחו את לב כולנו אבל הם לא מהווים את כל התעשייה. המסר של המחקר צריך להיות שאסור להסתנוור מכל אקזיט שאנחנו שומעים עליו ויש להיות מאוד זהירים כאשר מחליטים להיכנס לתחום.

החגיגה התקשורתית היא חלק מתופעת הסגידה לעגל זהב שהחברה הישראלית הצמיחה, למרבה הצער, בעידוד גורמי ממשלה. הסגידה הזו אומרת שהיי-טק זה אקזיטים וכל השאר אינו חשוב. כולל לא תעשיית האלקטרוניקה והתוכנה, שאחראית למחצית מהייצוא של ישראל. הרוח הציבורית מגדלת צעירים מוכשרים, שאחרי הטיול בהודו או בדרום אמריקה חולמים על האקזיט הבא. הם נהנים מרוח גבית לא קטנה, ומעדיפים הרפתקאות על פני מקומות עבודה גדולים ומסודרים. בסופו של דבר, מרוב ההרפתקאות האלה לא ייצא כלום. וככלל, האקזיטים תורמים לכלכלה הישראלית מעט מאוד לעומת התעשייה המסורתית שקיימת בארץ.

במקום זאת, הממשלה צריכה לשים את התעשייה במרכז. אם היא הייתה משתמשת במשאבים שלה, כגון המדען הראשי, להקמת תעשיות חדשות, הכשרה מקצועית וחינוך, יכול להיות שמצבו של ענף ההיי-טק היה טוב יותר.

הקטר של המשק הישראלי תקוע מזמן על איזו מסילה שאיש לא טורח לתקן אותה. מצוקת כוח אדם, העדר מדיניות ממשלתית לעידוד הכשרה וביורוקרטיה מתמשכת בהליכי גיוס כספים מהמדינה מבריחים מפה משקיעים, שגם ככה חוששים בשל המציאות הביטחונית בארץ. מי שלא מפנים את זה, כדאי שיפנה אל התעשיינים, אלה שחיים ומייצרים פה שנים רבות, שמעסיקים עשרות אלפי אנשים ושהחלום שלהם היה להקים תעשייה ישראלית שתייצא לחו"ל אבל לא תצא לחו"ל.